עוצמה רכה – כיצד סרטון של 3 דקות על עצמנו יכול לשפר את חוסנה המדיני של ישראל

השבוע התחיל זיו קיטרו (כנראה המשווק הרישתי המוצלח ביותר שאני מכיר) את הפרוייקט “חתיכות מחיי בישראל“, הנה 3 דקות שמסבירות במה מדובר ואיך להשתתף:

בקצרה: הפרויקט מציג רגעים מהחיים בישראל. לא ערוכים, אבל מזוקקים. חצי דקה עד דקה וחצי של רגעים, שיראו לעולם מי האנשים שחיים כאן, ולהבהיר שיש יותר לישראל מאשר פוליטיקה וקונפליקטים.

בעיני, מדובר בפרוייקט ההסברה הישרלי (האינטרנטי) המשמעותי ביותר שצץ אי פעם באינטרנט הישראלי. מדוע? זהו הנושא של הפוסט הנוכחי.
להמשיך לקרוא עוצמה רכה – כיצד סרטון של 3 דקות על עצמנו יכול לשפר את חוסנה המדיני של ישראל

מי רוצה לשוחח באינטרנט? בין תשישות-רשת לפרדוקס הבחירה

ניב ליליאן פירסם את “היכן שזקני השבט הולכים למות” פוסט נוגע ללב על זמן ושינוי.
בפוסט, ניב מתייחס לתופעה של אתרי אינטרנט וותיקים (עין הדג, רשימות, האייל הקורא) שאספו לתוכם תריסרי גולשים אשר הגיעו לבקר ושוחחו האחד עם השני, תופעה שבתקופה האחרונה מגיעה לסיומה.

אז עם מי נשארנו?
יש את אתרי הפורומים השונים (תפוז, כך אני שומע, עדיין פעיל). יש את ויקיפידיה העברית, אשר יש שיערערו על האם תרבות הדיון שם נעימה למבקר החדש, אך כך או אחרת היא חיה ונושמת(ראו את השיחה סביב מחיקת הערך “ענת קם”. ולאחריו דף השיחה על כתיבת הערך ענת קם)

ומה עוד? ים של בלוגרים. מספר תגובות פה ושם, אבל ללא שיחה.

רגע, שכחנו עוד מישהו לא? רשתות חברתיות. טוויטר, פייסבוק וגוגל-באז.
ואיך תרבות הדיון שם?
בטוויטר – בעייתי (140 תווים למסר, זה נשמע מפתה – אבל בואו נודע על האמת, זה מקשה על דיון מעמיק…).
בגוגל באז – עוד לא ברור שתפס מספיק תשומת לב ציבורית (למרות שכאשר יש דיונים שם, הם לא רעים בכלל)
בפייסבוק – אני לא יודע, לא שמתי לב מתוך כמות ההזמנות לקבוצות ואירועים פיקטיביים שרק זיהמו לי את תיבת הדואר.

הטענה של ניב (אם הבנתי אותה נכון) היא שעם השנים קיבלנו עוד ועוד (ועוד!) אפשרויות לשוחח. אבל השיחה ברשת פוחתת. האם זה באמת קורא?
בשביל לענות ברצינות, צריך היה לאסוף נתונים ולנתחם.
אבל באינטואיציה – אני חושד שניב צודק.
ולמה זה קורה?
לדעתי – בגלל תשישות-רשת מצטברת של אנשים רבים, בשילוב עם “פרדוקס הבחירה”.
להסבר מקיף על פרדוקס הבחירה, הנה הרצאתו המרתקת של בארי שוורץ בטד:

מה אתם חושבים על זה?
רוצים לפתח על זה כאן דיון? (ואם לא, אז בעצם, למה לא?)

גוגל באז – סיכום מה שנכתב על זה ברשת (ולאן לדעתי זה הולך)

גוגל השיקו אתגוגל-באז“. מטרתי במאמר זה היא לסכם את שלל המאמרים שמצאתי ברשת על השירות החדש ולגבש הסבר על מה קורה פה ולאן זה (לדעתי) הולך.

סיכום בפיסקה: גוגל ביצעו מהלך מבריק, שנותן להם סיכוי להיות המובילים בשוק העתידי של חיפוש ופירסום מקוון. וכעת אני אסביר מדוע.

*  *  *  *

(בקצרה) מה זה גוגל-באזז: זהו שירות המאפשר למשתמשי ג’ימייל לבצע עידכוני סטטוס ל”חבריהם” (מתוך אנשי הקשר של ג’ימייל). לכלול בעידכוני הסטטוס הרבה סוגים של מידע (טקסט, תמונות, אודיו, סרטים, מיקום). הסטטוסים יכולים להישאב ממקורות קיימים (נאמר, הטוויטר או הבלוג שלכם) והחברים שעוקבים אחריכם יכולים להגיב לסטטוסים ולהמליץ עליהם לחברים אחרים. אפשר להשתמש בשירות מהמחשב או מהסלולרי.
עידכון (טיפ): באפשרותכם ליצור באז חדש על ידי משלוח אימייל אל: [email protected] (תודה לניב קלדרון על הטיפ)

הנה סרטון (קצר) המדגים את הנאמר:

עוד המלצונת: הדס אדלר יצרה סרטון (בעברית) המסביר כיצד להשתמש בגוגל באז. וגם גאדג’ט גורו פירסם אחלה פוסט המסביר על השימוש בגוגלבאז.

הדברים הרעים שחושבים ברשת על גוגל באז

חיפוש זריז בבלוגוספירה הישראלית העלה שלל מאמרים. הרבה מהפוסטים היו שליליים. בלוגרים חוששים מעודף רעש, מפלישה לאימייל שלהם ומאובדן נוסף של פרטיות:

  • יובל דרור כתב ב “גוגל מציגה: אתם מטומטמים” – “ההשקה של באז היא עבורי אירוע מכונן כיוון שהיא ממחישה בצורה חדה כתער עד כמה הראש שלי מתפוצץ מרעש דיגיטלי, חסר פשר, חסר משמעות, חסר תוחלת, חסר סדר.” (זאת במקביל לפוסט הומוריסטי עם רעיונות לרשתות חברתיות חדשות שגוגל יקימו, כגון: גוגל פגז, גוגל נאנז, גוגל מופז, גוגל דאז, גוגל ארגז, גוגל שימפאנז וכן הלאה והלאה)
  • ניב קלדרון כתב ב “גוגל באזז- חוויית משתמש ומחשבות” – “[בבאזז]…כל דבר שקורה בהווה מגיע לנו למייל שהוא סוג של המעוז האחרון של התקשורת הקונבנציונלית, הבאזז מכניס את העולם החברתי החדש למעוז “מדורת השבט” האחרון [(האימייל)]”
  • רויטל סלומון כתבה ב”יאללה, תן גז, גוגל באז” – “כל מה שתעשו, כל נאד שתתקעו ברשת או באתר גוגל כלשהו, יפורסם לרשימת עוקבים בלתי הגיונית בעליל, שגוגל ייצרה במיוחד בשבילכם, על פי מאפיינים לא ברורים ומטרידים.”
  • אורלי בראון כתבה ב”הרשת רוחשת. הבאז, הגוגל והבלבול” – “אז מה הפחיד אותי בבאזז? שפתאום המקום הכי פרטי שלי והכי חשוב לי הופך להיות סוג של פלטפורמה חברתית, שאני אפסיק לזכור איפה רשמתי מה ואיזה תגובות (כבר קורה), שאני לא אהיה בטוחה מה מופיע ומה לא ובקיצור בלבול…”
  • הבלוגר דור (וגם אחרים) כתבו פוסט על כיצד לכבות את הבאז (לוחצים על הלינק קטן בתחתית ה- Gmail שאומר “כבו את הבאז” או “turn off buzz”).

הקונטקסט

אבל במקביל למחשבות הכפירה בשירות החדש של גוגל, הבלוגרים גם מביאים את ההקשר הרחב יותר של התופעה. גל מור שואל “האם GOOGLE BUZZ יהרוג את טוויטר?” (ובעצם, גם פייסבוק), ניב מדבר על אותו הדבר בפוסט שלו ועל כך גם מדברים מורן בר ויניב פלדמן בפוסט “ה-Buzz של גוגל מאיים להשתלט על הזירה החברתית“. אבל בעיני שני הפוסטים הכי חשובים הגיע דווקא מהבלוגוספירה העולמית. הראשון הוא הפוסט של טקקרנצ’ “Google Acquires Aardvark For $50 million” והשני הוא “Google Buzz: “Are You at Work? How About a $.99 Big Mac From McDonald’s, Three Blocks Away?””

איך כל הפוסטים הללו (ואחרים) משתלבים יחד?

באופן הבא: באמצעות שיחרור הגוגל-באז, גוגל ביצעה מהלך אסטרטגי מרכזי שיאפשר לה להפוך את בסיס משתמשי הג’ימייל שלה ממשתמשים נפרדים לרשת חברתית. כבר כעת יש לגוגל את המידע, אבל על ידי יצירת הגוגל-באז, גוגל מעניקה לעצמה את הלגיטימציה להשתמש במידע על הקשרים החברתיים בין המשתמשים בג’ימייל, עבור השירותים האחרים שלה. המידע החברתי על המשתמשים (בשילוב עם שלל פיט’צרים נוספים של גוגל באז) יאפשר לגוגל להרחיב את עצמה מחברת פירסום שהוא מבוסס “תוצאות חיפוש” או “מבוסס תוכן”, לחברת פירסום שיכולה להציע פירסום “מבוסס מיקום” והכי חשוב “פירסום מבוסס שאלות” ו-“פירסום מבוסס אנשים”.

הנה ההסבר: חייבים לזכור שגוגל היא חברת פירסום. הכסף שמניע את גוגל מגיע מפירסום (גוגל-אדוורדז) בתוצאות החיפוש של אנשים במנוע החיפוש “גוגל”. כך גוגל מציעה “פירסום מבוסס תוצאות חיפוש“. אבל גוגל הבינה שאם הם יישארו רק במנוע החיפוש שלהם, הם ייעלמו.

זה למה גוגל הרחיבה את הפירסומות שלה לתוך רשת השותפים של גוגל (כך בלוגים, כמו בלוג החומוס לדוגמא, מקבלים כסף דרך גוגל-אדסנס). גוגל אדסנס נותנת ליוצרי התוכן להציב אצלם פרסומות ולמפרסמים היא מאפשרת לעשות “פירסום מבוסס תוכן“. אבל זה לא מספיק.
בשלב הקרוב, גוגל רוצה לתת לנו “פירסום מבוסס מיקום“. לגוגל יש את גוגל-מפות (שירות המפות של גוגל), גוגל אנדרואיד (מערכת הפעלה, קוד-פתוח, לטלפונים סלולרים) וגוגל-פון (מכשיר סלולרי בחסות גוגל). אז מה חסר להם? לדעת את המיקום שלנו כרגע. ואיך הם מתכננים לעשות את זה? באמצעות הגוגל-באז. הגוגל באז מאפשר לאנשים ליצור הודעות סטטוסים מהמכשירים הסלולריים שלהם, ביחד עם תיוג (אוטומאטי) של המיקום שלהם בזמן יצירת הסטטוס. זה מאפשר, לדוגמא, לראות את הסטטוסים (של ה”חברים” שלנו) שנמצאים סביב מקום כלשהו. כדי לראות מה זה אומר, צפו בסרטון הבא:

אבל מה שזה בעצם אומר, הוא שגוגל תוכל להציע למפרסמים “פירסום מבוסס מיקום”. כלומר, ליצור פרסומת (דרך גוגל אדוורדז), שתעלה כל פעם שמישהו מגיע לאיזור מסויים (והרי גוגל יודעים זאת, כיוון שהם אמרו להם היכן הם נמצאים דרך גוגל-באז).

עד כאן זה מה שכולם דיברו עליו. אבל יש עוד מרכיב אחד בסיפור, שהוא חשוב לא פחות (ואף יותר) מהקודמים: “חיפוש מבוסס שאלות“. הדור הבא של חיפוש (ואני אומר את זה כמשתמש, לא ברמת התיאוריה) הוא חיפוש מבוסס שאלות (שאנשים אמיתיים עונים עליהם). כבר ישנו אתר אינטרנט (עם 90,000 משתמשים) שמאפשר זאת – קוראים לשירות הזה Vark.com (אדווארק או ווארק בקיצור). מדובר במנוע חיפוש שמאפשר לכם לשאול שאלה (האתר מתייג לאיזה נושאים השאלה קשורה) ואז האתר ימצא עבורכם מישהו (ברשת החברים המורחבת שלכם) שיענה לכם על השאלה (תודה לאייל סלע על שגילה לי את האתר הזה לפני כמה חודשים). ואת השירות הזה (כך פורסם היום) גוגל קנו!

השירות של אדווארק נשען על רשת חברתית של אנשים. כדי לאפשר לגוגל להכניס את (200 מליון) משתמשי הג’ימייל שלה לתוך אדווארק, היא קודם הייתה חייבת להפוך את ג’ימייל ל”רשת חברתית פתוחה” (דהיינו כזו שבה יש הצהרה רישמית שלנו, עם וויתור על פרטיות, על מיהם החברים שלנו). מרגע שגוגל פתחו את גוגל-באז, הדרך בשבילם פתוחה (לאחר שהאבק ישקע ואנשים יתרגלו לממשק והכל), לשלב לתוך הגוגל-באז את אדווארק. המשמעות של זה היא תוספת של (עד כ-) 200 מליון משתמשי ג’ימייל למנוע החיפוש, מבוסס אנשים, הגדול ביותר שנוצר אי פעם. מה שיאפשר לגוגל לשלב את הפירסומות שלה בתוך מנוע חיפוש מבוסס שאלות. זה מדהים!

והדבר הכי מדהים (שבערך כולם מבינים), זה שמרגע שגוגל שולטים ב”רשת חברתית” (דהיינו גוגל-באז), הם יוכלו להציע למפרסמים “פירסום מבוסס אנשים“. במשמעות של – פרסם רק לאנשים מעל גיל X, זכרים, בעלי סוג פרופיל חברים כזה וכזה, בעלי הרגלי עבודה כאלה וכאלה, וכו’ וכו’.

לאן זה מוביל את כולנו – עולם (כמעט) נטול פרטיות (למול גוגל, או חברה אחרת שתשיג אותה בסיבוב). הרבה יותר נגישות למידע ולאנשים. הרבה יותר צורך בניהול מידע, ניהול זמן, תיעדוף מטרות ומציאת פרופורציות בחיים.

כמו שעלה בשיחה שלי עם אחייני אוריאל (שבין שאר מעלותיו הוא חוקר תרבות מבריק), בספר 1984 פחדנו שהממשלה תהפוך לאח הגדול. ופתאום מצאנו את עצמנו בעולם שבו חברות מסחריות, ואנחנו (כהמון) נהפכנו לאח-הגדול של עצמנו…

עידכון: ושלא יהיה צל של ספק, גוגל מאנדקס שיחות Google Buzz

הנה סרטון קלאסי (Epic 2015) שמדגים חזון עתידי (וקצת מפחיד) של כמות הכוח שגוגל הולכת לצבור בשנים הקרובות (ישנם עוד לפחות שלושה סרטונים בעלי אופי דומה. אולי נפרסם את כולם ביחד מתישהו…):

והערות קטנות לסיום:

חדירה: אני חושב שהגוגל-באז מציג את קונספט הסטטוסים לאנשים שאינם משתמשים בטוויטר או בפייסבוק.

תחרות: אני חושב שהגוגל-באז יכול (תאורתית) למחוק את טוויטר. והוא יהווה תחרות לפייסבוק (שבדיוק משיקה שירות אימייל משל עצמה שיתחרה בג’ימייל). בעיקר בהתחשב שלגוגל יש את גוגל-חבר-חבר (שמחברת את הרשת החברתית של גוגל בתוך אתרי אינטרנט ובלוגים אחרים), ו- API לגוגל-באז.

יהיה מעניין!

גוגל רוצה לקרוא ספרים סרוקים – וכולנו הולכים לעזור לה (או: על הרכישה של גוגל את ר-קפצ’ה)

הקדמה – מה זה קפצ’ה ור-קפצ’ה

קפצ’ה היא מבחן המאפשר להבחין בין מחשב למכונה (סוג של מבחן טיורינג לעניים). כשמדברים על קפצ’ה באינטרנט, לרוב מדברים על האותיות המחורבשות שרואים כשצריך להכנס לאיזשהו אתר. אתרי אינטרנט משתמשים בתמונות הללו כיוון שבני אדם יכולים (לרוב) לקרוא אותם, בעוד שמחשבים לא. דוגמא לשימוש נפוץ הוא בהרשמה לחשבון אימייל חדש – החברה שמספקת את השירות דורשת מאיתנו הגולשים למלא ק’פצה (לפתור את הכתוב בתמונה), כדי לזהות שמי שמבקש את חשבון האימייל הוא אדם אמיתי, ולא תוכנת מחשב שמנסה לפתוח מאות אלפי חשבונות אי-מייל במכה אחת (ואז להשתמש בהם בשביל לשלוח דואר ספאם).

דוגמא נוספת לחשיבות הקפצ’ה תוכלו לקבל מקומיקס ה- XKCD המשובח הבא (לחצו על התמונה להגדלה וקריאה):

suspicion

בחור מבריק אחד ששמו הוא לואיס וון האן, הקים בזמנו חברה בשם re-Captcha. הרעיון המבריק מאחורי המייזם שלו הוא לחבר בין שני צרכים משלימים:

  • אתרי אינטרנט צריכים מבחני קפצ’ה בשביל לזהות שגולש מסויים הוא אדם אמיתי ולא רובוט, ובמקביל –
  • מי שברשותו ספרים סרוקים היה רוצה שאנשים יקלידו לו אותם לתוך המחשב (כלומר – שאנשים יזהו מילים מקושקשת מתוך הספר הסרוק – היות ומחשבים לא יכולים לעשות זאת)

הפתרון: re-Captcha. מדובר בטכנולוגיה המאפשרת להשתיל באתר (המרשה לה), מערכת שנותנת לגולש מסויים מבחן לזיהוי מילה סרוקה. בעל האתר מקבל לגלות האם הגולש הוא אדם אמיתי או לא, והמערכת מקבלת לדעת על אותה המילה מהי הפרשנות שלה.

להל”ן סרטון של 12 דקות שמסביר את כל אשר כתבתי:

החדשות – גוגל רכשו את ר-קפצ’ה

היום גוגל פירסמו בבלוג שלהם הודעה על רכישת החברה ר-קפצ’ה (reCAPTCHA). טק-קרנצ’ כתבו שגוגל עשו נסיונות בלפתח את הטכנולוגיה בעצמם, אך כנראה שגוגל הגיע למסקנה שיותר הגיוני לרכוש את החברה מאשר להמציא את הגלגל מחדש.

המשמעות המיידית וההשלכות לעתיד

השירות ר-קפצ’ה כבר משמש כ- 100,000 אתרי אינטרנט. ועכשיו לאחר שגוגל רכשו אותם, אפשר לצפות לעוד אינספור אתרים שיתחיל להשתמש בשירות. המשמעות המיידית של זה תהיה שגוגל מקבלת מאות אלפי גולשים שיעזרו לה (בחינם) להקליד את הספרים שהיא סרקה לתוך השירות שלה גוגל-ספרים. המשמעות של זה תהיה שבעתיד הנראה לעין, עוד ועוד ספרים יהיו זמינים לחיפוש דרך השירות של גוגל-ספרים. בעתיד הבינוני אפשר אף לצפות שגוגל יוציאו שירות עבור כבדי-ראיה שבו גוגל תקריא להם ספרים (אני ממתין לשיתוף הפעולה הזה שיהיה בין גוגל לאמאזון).
עידכון: ווינט מספרים על כך שגוגל עומדת לאפשר לאנשים להדפיס ולקנות ספרים ישנים מהמאגר שלה (בהנחה שכמה סוגייות משפטיות יפתרו). או במילים אחרות: גוגל לוקחת ספרים שלא קיימים בפורמט דיגטלי, סורקת אותם, מתרגמת את התמונות הסרוקות לאותיות (ועכשיו, באמצעות reCAPTCHA, היא תוכל לעשות זאת באופן כמעט מושלם, כזה שאף מערכת OCR בעולם תוכל לעשות), ואז למכור את הספרים הללו בהדפסה מחודשת. מבריק…

בטווח הרחוק יותר, מדובר בהשקעה אסטרטגית מבריקה. גוגל לא רק זוכה לקבל תירגום של הספרים הסרוקים לטקסט שהמחשב יודע לזהות, היא גם מקבלת מאגר עצום וחסר תקדים של תירגום בין פיקסלים לאותיות. המידע הזה יאפשר לגוגל ליצור אלגוריתמים סטטיסטיים ל- OCR (זיהוי של אותיות מתוך פיקסלים של תמונה) ברמת דיוק שלדעתי האישית (והלא מקצועית) תהיה חסרת תחרות לכל אלגוריתם אחר שיהיה (עד אשר ימציאו בינה מלאכותית אמיתית).
ולמה להסתפק באנגלית? הרי גוגל יוכלו לקדם את הפרוייקט הזה לרשת האינטרנט בכל השפות המדוברות, ובכך ליצור אלגוריתמים סטטיסטיים לזיהוי אותיות ומילים (OCR) בכל שפה אנושית שאנשים המדברים אותה נמצאים ברשת.

החשש: מונופול

אז האם הרכישה הזו טובה לנו או לא? סביר להניח שכן. הכוח של גוגל באינטרנט יאפשר להם להפיץ עוד יותר את השימוש בר-קפצ’ה, מה שאומר שבמקום שאנשים “יבזבזו” את התשובות שלהם על קפצ’ות (מה שקורה ברוב השירותים הקיימים), הרי שיהיה גוף שיאסוף את התשובות שלהם ויעשה בהם שימוש טוב.

ההסתייגות היחידה שלי היא החשש שזה יאפשר לגוגל להיות מונופול בתחום ה- OCR. אני מקווה לראות עוד שחקנים גדולים (מישהו אמר מייקרוסופט?) עולים לבמה ומתחילים לאסוף את המידע הזה. והכי הייתי מקווה אילו איזשהו אירגון (מייקרוסופט, היש סיכוי?) שיעשה שירות מתחרה אבל שהוא יהיה בנוי כך שיפתח את המידע לציבור לחלוטין. כלומר, שכל אחד מאיתנו יוכל להוריד קובץ גדול עם תמונות של מילים, ותירגומם לטקסט שמחשב “מבין” את המשמעות שלו.

לסיום – כיצד להשתמש באנשים כדי לזהות לא רק טקסט, אלא גם תמונות (הרצאה של 50 דקות על כיצד להשתמש באנשים במקום מחשבים)

את ההרצאה הבאה ראיתי לפני יותר משנה, ומדובר באחת מההרצאות היותר מרתקות ופותחות אופקים – למי שיש את הזמן, מומלץ בחום:
להמשיך לקרוא גוגל רוצה לקרוא ספרים סרוקים – וכולנו הולכים לעזור לה (או: על הרכישה של גוגל את ר-קפצ’ה)

סיפור “התנגדות למע”מ על הירקות והפירות” – כיצד לסיים מאבק אינטרנטי שאינני מאמין בו יותר?

הקדשה: את הפוסט הזה כתבתי עבור כל אחד מחברי קבוצת הפייסבוק “אנחנו מתנגדים לביטול הפטור על המע”מ לירקות ופירות”. כתבתי אותו כדי לכבד כל אחד ואחת מכם. ובעיקר בשביל ההזדמנות לקרוא את דעתכם על הסיפור שכולנו היינו שותפים לו.

הרקע:
לפני זמן מה נודע לי על הרעיון של ראש הממשלה והאוצר לבטל את הפטור על המעמ לירקות ופירות. לאחר קריאת כתבות בעיתון, שיחות עם אנשים ומחשבה על הנושא הגעתי למסקנה שמדובר ברעיון רע לבריאות הציבור. היות ואני מאמין בתקווה לשינוי חברתי דרך האינטרנט, החלטתי לנסות ולמצוא עוד אנשים אשר שותפים לדעתי ומתנגדים להטלת המע”מ על ירקות ופירות. קיוויתי שעל ידי שהאנשים המתנגדים (ואני בתוכם) נמצא האחד את השני, נוכל לשתף פעולה ואולי להטות את הכף כנגד היוזמה הממשלתית הזו.

מה עשיתי:

  • התחלתי מלכתוב פוסט שמסביר מדוע אני מתנגד למעמ על הירקות ופירות.
  • פתחתי קבוצת פייסבוק של מתנגדי ביטול המעמ לירקות ופירות
  • חיפשתי אנשים שמומחים בנושא כדי לקבל את דעתם. את חלקם אני מצאתי (ד”ר רונית אנדוולט), וחלקם מצאו אותי (חבר הכנסת שי חרמש).
  • את ד”ר רונית אנדוולט עניינתי במתן הרצאה במפגש של מתנגדי ביטול המע”מ והיא הסכימה. שיריינו תאריך והתחלתי לחפש מקום (אף מצאתי שניים).
  • חיפשתי למצוא מי מבין האנשים שהצטרפו לקבוצה היו מוכנים ממש להתחייב לפעול ולעשות משהו (כמו לארגן מפגש או הפגנה, או סתם להיפגש). שלחתי ללמעלה מ- 1000 איש בקבוצת הפייסבוק הזמנה לסקר על דעתם בנוגע למעמ על הירקות ופירות, אשר איפשר להם להשאיר אימייל. כ- 270 איש ענו על הסקר. כשניסיתי לחלוב מתוכם מי מוכן להתחייב ולהתחיל לבצע דברים ביחד, היו פחות מ- 10 שהצטרפו לקבוצת הדיון שפתחתי בגוגל. מתוכם פחות מ- 5 כתבו הודעה בקבוצה הזו שבה הם רשמו את שמם ופרטי הקשר שלהם (וגם רשמו שהם די עסוקים ולא בטוחים עד כמה הם יוכלו לסייע).
  • אני רוצה להדגיש את הנקודה האחרונה שוב, מתוך למעלה מ- 1000 איש שהצהירו שהם מתנגדים למע”מ על הירקות ופירות רק 5 (0.5%) הסכימו (בערך) להירתם ולעזור לארגן “משהו” !!

ואז מה קרה:

ואז פנה אלי א’. הוא כתב לי באריכות. דברים שאת חלקם לא יכולתי לפרסם ברשת. הוא נתן לי שורה (ארוכה) של טיעונים, מדוע המע”מ על הירקות והפירות לא יצליח להשפיע על מחירם לצרכן. לקחתי את טענותיו למול מספר אנשים שאני מכיר, הם לא הצליחו לשכנע אותי שהוא טועה. פירסמתי חלק מדבריו כאן וגם יותר באריכות כאן.

ולאחר שהרבה מאד מילים זרמו מתחת לבלוג, נשארתי בדעה שהטלת המע”מ על הירקות והפירות לא ישפיע על מחירם לצרכן (או ליתר דיוק: שלא נתנו לי טיעון מספק שיפריח את הטענה שהוא לא ישפיע על המחיר לצרכן).

הטעות ועונשה:

בשלב זה ביצעתי שגיאה ושיניתי את שם הקבוצה בפייסבוק מ”אנחנו מתנגדים לביטול המעמ” למשהו נוסח “אנחנו חושבים האם ביטול המעמ לירקות ופירות הוא טוב או לא”. במקור שיניתי את שם הקבוצה מתוך תקווה לעודד דיון אבל בעיקר מתוך קונפליקט פנימי כן. זו הייתה שגיאה, לא ראוי היה לעשות כן. ובדיוק היום כשהבנתי את גודל השגיאה שלחתי הודעת התנצלות לכל חברי הקבוצה וכעת אני כותב את הפוסט הזה – בבקשת מחילה ובבקשת עצה.

הדילמה שלי (העצה שלכם?)

הקונפליקט שלי הוא שהיום אני מוצא את עצמי בראש פירמדה של למעלה מ- 1500 אנשים שבמקור הסכמתי עם דעתם ופתאום עכשיו אני מגלה שלא כך.

ועל אף השוני, אני רוצה להדגיש כאן את הדמיון בין חברי הקבוצה לביני – אני בטוח שב- 97% מהנושאים אני ואנשי הקבוצה של “המתנגדים למעמ על ירקות ופירות” מסכימים! אני בטוח שמדובר, כמוני, באנשים שאיכפת להם מאחרים, שאיכפת להם מאיך שהמדינה נראית, שאיכפת להם מהבריאות של עצמם ושל חבריהם. אנשים שרוצים לראות חשיבה לטווח ארוך בהנהגה שלנו (אוקסימורון ידוע בדמוקרטיות). אני בטוח שגם רוב האנשים הללו אוהבים (כמוני) חתולים והיו רוצים לראות איכות סביבה גבוהה וחינוך מושקע. באמת אנשים שהייתי רוצה לדבר ולהכיר אותם על כוס שייק פירות או להיפגש אחרי הרצאה מעניינת. אני באמת מאמין שיש לי הרבה במשותף עם ה- 1500 איש הללו בקבוצה.

ובגלל שיש לי כל כך הרבה במשותף עם האנשים הללו, בגלל זה מצבי אף יותר מאתגר. כי למרות שאני מסכים עם האנשים הללו בכל כך הרבה עדיין ישנו דבר אחד שאני חולק עליהם – אני שיניתי את דעתי והחלטתי שייתכן והמע”מ על הירקות והפירות היה יכול להיות רעיון טוב (או לכל הפחות, שאני לא משוכנע שיש למנוע אותו) וכל שאר אותם אנשים לא שינו את דעתם בכך. לצורך הדיון בפוסט הנוכחי זה לא משנה האם ה- 1500 איש הללו צודקים בדעתם או אני. כי זה מחוץ לנקודה, כל אחד מאיתנו זכאי לדעתו וגם לשנות את דעתו.

אבל בניגוד ל- 1500 איש הללו על כתפי מונחת האחריות של לעשות משהו עם דעותיהם ואמונותיהם. האחריות עלי כי אני רתמתי את עצמי וכי הם קיבלו אותי כאדם שהם נותנים לו לדבר אליהם מתוך רצון לעשות משהו בנידון. והנה מצאתי את עצמי בראש (לפחות בחזית האינטרנטית) של מאבק שאינני מאמין בו יותר.

ואני שואל אתכם, ידידי, אילו אתם הייתם במקומי מה אתם הייתם עושים עכשיו?

  • מה הייתם עושים עם קבוצת הפייסבוק?
  • מה הייתם אומרים לכל אותם אנשים?
  • ואיזה לקח אתם מרגישים שהייתם יכולים לקחת מכל החוויה הזו למאבק הבא שתיתקלו בו?