עוצמה רכה – כיצד סרטון של 3 דקות על עצמנו יכול לשפר את חוסנה המדיני של ישראל

השבוע התחיל זיו קיטרו (כנראה המשווק הרישתי המוצלח ביותר שאני מכיר) את הפרוייקט “חתיכות מחיי בישראל“, הנה 3 דקות שמסבירות במה מדובר ואיך להשתתף:

בקצרה: הפרויקט מציג רגעים מהחיים בישראל. לא ערוכים, אבל מזוקקים. חצי דקה עד דקה וחצי של רגעים, שיראו לעולם מי האנשים שחיים כאן, ולהבהיר שיש יותר לישראל מאשר פוליטיקה וקונפליקטים.

בעיני, מדובר בפרוייקט ההסברה הישרלי (האינטרנטי) המשמעותי ביותר שצץ אי פעם באינטרנט הישראלי. מדוע? זהו הנושא של הפוסט הנוכחי.

זיו (אני לא יודע אם במודע או שלא) משחזר למעשה את החלום של יוצרת סרטים בשם ג’אנה (Jehane Noujaim) אשר זכתה במשאלת טד בשנת 2006. המשאלה שלה הייתה ליצור שלום עולמי. כיצד? על ידי יצירת הפרוייקט יום הפנגאה (Pangea Day) – יום אחד שבו כל העולם יצפה בסרטים שמתארים את החיים של אנשים במקומות שונים בעולם. למה? כי (בעיניה) הצעד הראשון לשלום עולמי הוא שאנשים יפגשו האחד את השני. הנה ההרצאה שהיא נתנה בנושא (26 דקות):

ובואו ניתן לזה עוד הקשר: אם יורשה לי להיות פשטני לרגע, הרי שהמהות של קונפליקט לאומי, דהיינו מצב שבו אזרחים במדינה אחת כועסים על אזרחים במדינה אחרת (או אנשים מאוכלוסיה אחת כועסים על אזרחים מאוכלוסיה אחרת), מתבסס על יצירת ההפרדה בין ה”אנחנו” לבין ה”הם”.
לדוגמא, כאשר אני אומר לכם את המילה “טורקי”. מה עולה לכם בראש? האם זהו דימוי חיובי או שלילי?
ובכן, אני משער שאחד הדברים שיעלו לכם בראש זה ארדואן, והמשט של המרמרה, והגינויים של טורקיה את ישראל ועוד דברים דומים כאלו.
סבבה.
עכשיו תסתכלו בבקשה על הסרטון בקישור הזה (לינק קרדיט ל”חורים ברשת“). מדובר בסרטון יוטיוב של פחות מדקה וחצי, אשר מציג גבר טורקי מבוגר מרקד בסלון ביתו. הסרטון זכה ללמעלה מ- 3.6 מליון צפיות ביוטיוב (ויותר מ- 30,000 הצבעות בעדו).
אחרי שרואים סרטון כזה, קשה לומר שהתפיסה שלנו את הטורקים נשארת בדיוק אותו הדבר. כי כשרואים בחור כזה מדליק מקפצץ בהנאה ובאופן כזה אותנתי, קשה שלא להישבות בקסמו ולחשוב “מממ… אולי הטורקים האלה לא כאלה נוראיים”.
והמחשבות הללו משפיעות. כי כשלאחר מכן פוליטיקאי כלשהו מחליט איך להתייחס אל השגריר הטורקי, הלגיטימציה הציבורית של מעשיו תושפע היטב מעד כמה אנחנו מרגישים קירבה או ריחוק מאותה תרבות.

את ההשפעה שתיארתי, של מדינה אחת על האחרת דרך התרבות שלה, נהוג לכנות (לפחות לאחרונה) בשם “עוצמה רכה”.
האתר של מכון ראות מציג הסבר יפה על ההשוואה בין עוצמה רכה (השפעת תרבויות בעיקר) לבין עוצמה קשה (כוח צבאי, כלכלי).
לראשונה נתקלתי במושג הזה דרך הרצאתו של ששי טהארור ב: מדוע על מדינות לשאוף לעוצמה “רכה” שם הוא מתאר (בקצת פחות מ- 20 דקות) את גאוותו מהתרבות ההודית:

לכל אשר כתבתי יש השלכות די ישירות עלינו, הישראלים.
כיצד? אני חושב שזה די ברור… ישראל נתונה במתקפה תקשורתית כבר שנים רבות ואני מאמין שכולנו מרגישים (כנראה שדי בצדק, אפילו מבלי שבדקתי את הסטטיסטיקות של הדבר), שישראל איננה מדינה פופולארית במקומות רבים בעולם. אך במקביל לזה מה משאיר אותנו באיזור? הרבה דברים, אבל אחד מהם זה האהבה של הקהילה היהודית (וחלקים מהנוצרית) לישראל. מה שמוביל לתירגום ישיר של עוצמה רכה לעוצמה קשה (תמיכה אמריקאית בצבא הישראלי).
להפריד ולומר שזה נובע אך ורק מאהבה, ולא אינטרסים, יהיה נאיבי. אבל עדיין קשור (לתחושתי) למציאות.

וזה מוביל לשאלה – מה עוד אפשר לעשות? איזה עוד דברים יכולים להוביל לכך שהתרבות הישראלית תהיה מוכרת (ותשפיע) על אנשים אחרים בעולם ובכך תעצים את העוצמה הרכה של ישראל?
אני מכיר לכך שתי תשובות: התשובה הראשונה היא שהמדינה תשקיע (כסף) בתרבות בישראל. והשניה היא שאזרחים, כמוך וכמוני, יספרו לעולם שאנו קיימים ויראו שאנחנו בני אדם וראוי להעריך (ואפילו לחבב) אותנו. ואגב, האפשרות השניה (דהיינו, לייצר נוכחות אינטרנטית מעניינת של עצמכם) היא בעיני ראויה להשקעה לא רק מסיבות פתריוטיות אלא גם (ובעיקר) כי זה כיף ומעניין ומתגמל בהרבה דרכים.

מלבד הפרוייקט של זיו, יש אינספור פרוייקטים. לדוגמא, דבורה גלילי (אישתי המדהימה) עושה זאת דרך זה שהיא כותבת (ומפיקה פודקסטים עם כוריאגרפים) על המחול בישראל (בשפה האנגלית) בבלוג (“מגאזין אינטרנטי”) שהיא פתחה בשם Dance In Israel, אחי שוקי יצר את The hummus blog ואני מנסה לספק את תרומתי הצנועה דרך כתיבה על R and Statistics (למרות שאני מסופק שזה משפיע על אותה כמות של אנשים כמו הבלוגים של אישתי ושל אחי).

אך בניגוד לבלוגים מטופחים, יש משהו מאד ישיר בשימוש בסרטים (כפי שהמחישה ג’אנה במישאלת הטד שלה). מה שמוביל אותי לנקודה ממנה התחלתי והוא שהפרוייקט שזיו מתחיל הוא בעיני בעל פונציאל פנטסטי. אז לכו, תפיצו תעקבו ותצטרפו:
www.bitsofisrael.com

4 תגובות בנושא “עוצמה רכה – כיצד סרטון של 3 דקות על עצמנו יכול לשפר את חוסנה המדיני של ישראל”

  1. “עוצמה רכה” במקרה של ישראל, יהיה לצאת מיהודה ושומרון ולאפשר הקמה של מדינה פלסטינית. הבעיה של ישראל היא לא שלא אוהבים אותה, אלא שהיא עושה דברים שגורמים לכך שלא יאהבו אותה. הערבים מעולם לא אהבו אותנו ואולי גם לא יאהבו – הבעיה היא שגם עמים שחשו כלפינו סימפטיה בעבר נגמלו מזה.

    היינו פופולריים מאד בשנות השישים והשבעים, גם על השבדיות שבאו לכאן בהמוניהן וגם על האמריקאים שצפו בהמוניהם בסרט הרומנטי “אקסודוס”. ואלו רק דוגמאות. הסיבה שאוהבים אותנו פחות היא שעברו 40 שנה ואנחנו עדיין שולטים בפלסטינים. בעיני העולם הלא ערבי והלא אנטישמי, אנחנו מצטיירים כאומה קשת עורף, שחצנית, אלימה וחסרת התחשבות – וזה די מדויק.

  2. קודם כל תודה רבה שכתבת, ועל ההגזמה (פראית משהו) לגבי.
    לא הכרתי את קטעי הוידאו, אבל מה שכתבת הם כמעט אחד לאחד המחשבות שעלו לי בראש כשחשבתי על הפרויקט הזה. קל מאוד לשנוא את מי שאתה לא מכיר – במיוחד כשיש דימוי ברור וקל לתפיסה. הנאצים עשו בזה שימוש חזק מאוד והפרסומות שלהם כנראה היו צריכות לזכות בפרס אילולא היו כל כך אכזריות במטרה שלהן.

    קשה הרבה יותר לשנוא ולכעוס אנשים שאתה מכיר. ברגע שאנשים בעולם יבינו (במקרה הזה) שישראל היא לא ישות אחת אמורפית, אלא אנשים שונים ומגוונים שעושים הרבה מאוד פעמים דברים שהם עושים שם, הם יבינו טוב יותר או יהיה להם אכפת.

    את המושג שהצגת לא הכרתי גם כן, אבל אני אוהב אותו.

    תודה.

השאר תגובה