שולחן-הליכון: תפסיקו לשבת מול המחשב ותתחילו ללכת מולו!

לפרוטוקול: אני כותב את הפוסט על השולחן-הליכון שלי, תרתי משמע.

הפוסט הזה מיועד לאנשים שיושבים יותר משעה ביום מול המחשב, ומרגישים שזה לא בריא לגוף שלהם.
הרעיון שאני מציג בפוסט הזה הוא (לדעתי) אחד מהמהפכניים שבהם נתקלתי: אהבתם את הפוסט? אנא הפיצו אותו הלאה!

בפוסט הזה אני אתאר את הבעיה של חוסר-התנועה המודרנית, את הפתרון בו נתקלתי (שולחן הליכון), סרטוני הדגמה, קישורים רבים (למאמרים פופלאריים ואקדמיים), המלצות שימוש, והזמנה לשיתוף פעולה. ונתחיל:

הבעיה: אנחנו לא זזים!

בוא נסתכל לרגע במציאות הקשה בפנים: אנחנו לא זזים מספיק.

בעידן הטלוויזיה, והאינטרנט (הפייסבוק, הצ’טים וכל השאר), התאהבנו במסך המחשב שלנו יותר מידי. וככל שאנחנו מתבגרים, ההשפעות של זה נהיות גרועות יותר ויותר עם הזמן:

  • אנחנו מתחילים להרגיש כאבים בכל מיני איזורים בגוף (הצוואר הכתפיים, הגב התחתון, מפרקי הירך, הבירכיים).
  • הנשימה שלנו נהפכת להיות שטוחה יותר (מתי בפעם האחרונה לקחת נשימה עמוקה?)
  • ואין לנו יותר כושר – כשאנו מנסים לצאת להליכה ארוכה, אנחנו פתאום מגלים שאנחנו צריכים לשבת הרבה יותר מהר ממה שחשבנו שנצטרך.

הפתרון שיכשל: “התעמלות”

ההשפעות המייטיבות של פעילות גופנית הן ידועות (ברמה כזו או אחרת) לכולנו. פעילותו גופנית שומרת על מסת שרירים, צפיפות עצמות, תנועתיות במפרקים, הקטנת סיכון לשלל מחלות, חיזוק המערכת החיסונית ומצב הרוח.

ולמרות כל זאת, אתם לא מתעמלים. וסביר שאתם אפילו קצת מרגישים רע עם עצמכם שאתם לא מתעמלים. ועדיין, רוב הסיכויים שלא תתחילו. וגם אם התחלתם, בואו נהיה כנים: זה לא מספיק. ללכת כמה פעמים בשבוע למכון כושר או לשיעור צ’י קונג (הקישור הוא למורה שלי, אמיר ניסן – מומלץ ביותר) – זה פשוט לא מספיק. אפילו לעשות אימון יומי של חצי שעה, זה כנראה לא מספיק.
למה אני אומר שזה לא מספיק? כי את שאר היום אתם מעבירים בישיבה. לא סתם ישיבה, ישיבה בתנוחה אחת, כמעט בלי תנועה, ולרוב מול מסך מחשב. ואני מתקשה להאמין שזה בריא לנו. אפשר להתווכח עד כמה זה לא בריא לנו (ולהתחיל לראות איזה מחקרים עשו בנושא), אבל אני לא חושב שמישהו מכם יערער על זה שזה לא נשמע בריא.

הפתרון ה”אמיתי” צריך להיות שבמהלך היום, כל יום, אנחנו נפעיל את הגוף. הפעילות יכולה להיות מתונה, רגועה, אבל שתהיה כל יום (ורצוי שזה יהיה יותר מפעם אחת).
והסיבה שזה לא קורה כרגע היא שבשביל לעשות דבר כזה, אנחנו צריכים לבצע שינוי משמעותי באורח החיים הנוכחי שלנו, שינוי אשר יגזול מאיתנו זמן שאנחנו נותנים לדברים שבאמת חשובים לנו (כמו לקרוא על האיום האיראני, או על צדק חברתי, או לראות סרטוני יוטיוב של חתולים חמודים).

עד לכאן אתם איתי? עכשיו הרשו לי לספר לכם משהו חדש…

שולחן-הליכון: פתרון “מוזר” אבל שעובד!

כאשר ניהלתי שיחה על הנושא עם בן-דודי, ינון לרנר (מעסה רפואי, מהטובים שהכרתי בחיי), הוא השיב לי כך: “טל, הפתרון האמיתי הוא שיהיה לך שולחן הליכון. אבל אתה לא תעשה את זה, כי רוב האנשים לא עושים את זה – כי זה מוזר להם מידי”.
טוב, כמו שאישתי (אוהבת הגאגא, לא ליידי גאגא) אמרה לי ביום השני לאחר שהכרנו “אתה אדם מאד אותנטי טל”, ואנשים אותנטים מנסים דברים מוזרים.
אז עכשיו בואו אספר לכם מה זה שולחן הליכון, ונחשוב על זה קצת ביחד.

שולחן-הליכון: מה זה בעצם?

“שולחן-הליכון” הוא פשוט להציב שולחן עבודה מעל מסלול-הליכה (אתם יודעים, מכשיר כושר ביתי כזה).

אדם אשר משתמש בשולחן-הליכון הולך באיטיות על מסלול-ההליכה בעודו ממשיך לבצע את פעילויות העבודה הרגילות שלו.
המטרה של שולחן-ההליכון היא לשלב תנועה ואימון עדין לתוך יום העבודה אשר הוא לרוב נייח.

במהירויות הליכה איטיות, אנשים מסוגלים לרוב לבצע פעילויות שולחניות רגילות כגון הקלדה, כתיבה, שימוש בעכבר ושיחות טלפון (עוד נתונים על זה מאוחר יותר).

הרעיון של שולחן-עבודה+הליכון (Treadmill Desk) הופיע עוד בשנת 1996 על ידי ד”ר סת’ רוברטס אשר תכנן והשתמש בשולחן כזה. מי שהוא כנראה מהאבות הרעיוניים של הקונספט הוא ד”ר ג’יימס לוין. עם זאת, לפי גוגל-תובנות-חיפוש, כנראה שעיקר העניין הציבורי (של דוברי האנגלית) בשולחן כזה התחיל רק במהלך שנת 2007. ומאז, העניין ממשיך לגבור. ראו את גרף החיפוש עבור הצירוף: “Treadmill Desk”

אתה רציני? אנשים עושים את זה?? *אתה* באמת עושה את זה???

אני הכי רציני שיש.
לעדות, הנה תמונות שלי על שולחן ההליכון שלי (בלבוש ביתי משהו, אבל עדיין), הקליקו בשביל תמונה מוגדלת (זה יקח שניה לתמונה להיטען):

יש מאמרים בעברית על השולחן-הליכון?

מצאתי כמה, אבל לא הרבה.

יש מאמר מהאתר של גלובס, מלפני פחות משנה, שבו מראיינים את דני דנקנר (לא קשור לבנק הפועלים) על השולחן הליכון שלו. בעקבות המאמר שוחחתי עם דני בטלפון מספר פעמים, והוא עזר לי רבות בקבלת ההחלטה להתחיל עם הפרוייקט הזה (דני – תודה!)

דני גם כתב מאמר משל עצמו אשר הופיע באתר באופןטיבעי.

והנה מאמר נחמד מהארץ שמסכם ערימה של מחקרים ותוצאות על עד כמה ישיבה רעה לנו.

ומסתבר שמלבד דני, ואני, יש עוד אנשים בעולם שמתעניינים (מאד) בנושא הזה. הנה כמה סרטוני יו-טיוב של אחרים שמדברים ועושים את אותו הדבר:

להמשיך לקרוא שולחן-הליכון: תפסיקו לשבת מול המחשב ותתחילו ללכת מולו!

מיסוי ירקות ופירות יוביל להגדלת הפערים החברתיים ולנזק בריאותי ארוך טווח (פוסט אורח מאת ד”ר רונית אנדוולט)

ד”ר רונית אנדוולט היא מנהלת התזונה מכבי שרותי בריאות, מרצה באוניברסיטת חיפה וחברה בעמותת עתיד. פניתי אליה בבקשה לחוות דעת מקצועית בנושא הסכנה לבריאות האוכלוסיה במקרה של הוספת מע”מ על ירקות ופירות. בתגובה קיבלתי לפרסום את המאמר הבא בנושא.

להמשיך לקרוא מיסוי ירקות ופירות יוביל להגדלת הפערים החברתיים ולנזק בריאותי ארוך טווח (פוסט אורח מאת ד”ר רונית אנדוולט)

יש לכם פרקינסון? גוגל רוצה את הרוק שלכם

או ליתר דיוק, סרגי ברין רוצה. זו הסיבה שהוא מסבסד את עלות הבדיקה הגנטית של החברה 23andme, מ- 400$ ל- 25$, עבור 10,000 חולי הפרקינסון הראשונים אשר ישלחו את הרוק שלהם לבדיקה גנטית אצל החברה (לינק לידיעה).

הידיעה הזו היא התפתחות נוספת למה שכתבתי עליו לפני חצי שנה, שם טענתי שההוזלה בריצוף הגנום תגרום לכולנו להשקיע כסף במחקר רפואי.
אז אומנם זה עוד לא התרחש, אבל הצעד של סרגיי ברין רק מעודד אותי להמשיך לקוות שההשקעה של הציבור הרחב במחקר רפואי תהיה עוד אחת המגמות של העשורים הבאים.

פצעים לבנים (אפטות) – המדריך שלי לטיפולים שעובדים

ניסיוני עם טיפולים ותרופות לטיפולים באפטות (פצעים לבנים) בפה. (המאמר זכה לתגובות מעניינות על טיפולים נוספים שלא הכרתי)

הפוסט הזה מיועד למי שאי פעם סבל מפצעים לבנים (כיבים) בפה, אלו המכונים אפטות (או אפתות).

ההיכרות שלי עם פצעי האפטות התחילה עוד מאז שהייתי ילד קטן כאשר רק בשנתיים האחרונות מצאתי פתרונות אפקטיביים להתמודד איתן.
עידכון: אתם מוזמנים לעיין בתגובות לפוסט, שכוללות הרבה התנסויות של אנשים, לטוב ולרע. ולזכור – העצות פה אינן של רופאים והכל על אחריותכם 🙂

רקע קצר (למי שלא יודע מהם פצעים לבנים) – מדובר בפצעים בעלי חיפוי לבן אשר לרוב מופיעים בחלק הפנימי של השפתיים (לפעמים גם באיזור הלשון). משך ההחלמה “הטבעי” של הפצעים הללו נע בין 4 ל- 10 ימים. עד להחלמה, הפצעים יוצרים את הכאב שמקבלים כאשר נושכים את השפה, אך באופן שנמשך במשך שעות וימים, הכאב תלוי בגודלן ובמידת הגירוי של האפטה. כאבי האפתות לא מאפשרים לאכול באופן נורמאלי בשל הכאב המלווה כל לעיסה (בעיקר של מזון חריף או כזה שיש בו פירורים) ובהתאם למיקום גם מקשות על דיבור. בנוסף, האפטות מקשות על שינה סדירה בשל הכאב שמקשה על ההירדמות ושאף מסוגל בקלות להעיר במהלך הלילה. לעיתים האפטות גם מלוות בהתנפחות של בלוטות לימפה, מה שמוסיף לכאב וגם יכול ליצור רושם מוטעה של כאבי שיניים.

616px-aphthe_unterlippe

(קרדיט לתמונה: וויקיפדיה)

מה קצת עוזר (אבל ממש לא ברור עד כמה) –

  • תה חמים – הנוזל החמים שורף מעט ואז מאלחש את איזור הפצע, מה שמרגיע את הכאב המתמיד.
  • גירגור מי מלח – לפעמים זה מאלחש מעט את הכאב, ישנו גם חשד שהגירגור מאיץ את תהליך ההחלמה בכך שהוא מחטא את הפה.
  • ויטמין C – ישנה טענה שלקיחה של כמויות גדולות של וויטמין C מסייעות לתהליך החלמה מהיר יותר של הפצע. מעולם לא הצלחתי לשלול את הטענה הזו. אם ברצונכם לקחת ויטמין C, דעו שעדיף לקחת עד 500 מיליגרם אחת לכמה שעות (היות ומינונים גבוהים יותר פשוט לא מספיקים להיספג במחזור הדם).
  • צמחי מרפא – אני לא רוצה לטעון שהם לא עוזרים, מאד מאד ייתכן שכן. הניסיון שלי עם טיפות שטיפת פה (ספציפיות) שקיבלתי מהרבליסטית, לא סייעו (לי) באופן דרמטי (מלבד זה שהאלכוהול עזר באילחוש).
  • אפטהX (תרופה) – מדובר בשטיפת פה שמרגיעה את איזור הכאב באופן מידי. החיסרון – לאחר שיורקים את הנוזל, הכאב חוזר די במהרה. ייתכן שבשביל ילדים מדובר בפתרון מקל מוצלח (הטעם גם לא נורא).
  • אפטגון/Aphtagone (תרופה) – ג’ל שאמור ליצור חיפוי על הפצע, להקל על הכאב ולמנוע פציעה נוספת. בפועל, החיפוי יורד תוך פחות מ- 10 דקות (כך שלצערי מצאתי שהתרופה הזו היא חסרת ערך).
  • KANK+A (תרופה) – מדובר בתמיסה שמניחים על הפצע שמאלחש מעט את הכאב ויוצר חיפוי. מדובר בטיפול מאד וותיק, אך (לטעמי) גם לא מוצלח. האילחוש נשאר מעט מאד זמן (בין 10 דקות ל- 30 דקות, מניסיוני האישי בלבד). החיפוי דביק ומקשה לאכול או להשתמש בפה באופן כללי (בניגוד לתרופה כמו אורלמדיק). החיפוי לא יעיל, ואם כל מה שאתם רוצים זה הקלה בכאב, עדיף כבר להשתמש במאלחש מקומי כמו דנטין (שמתואר מטה).

מה “אולי” עוזר (אבל אולי גם ממש לא)

  • אלכוהול על גבי הפצע (שופכים על צמר גפן ואז מניחים על הפצע) – ברגעים הראשונים מדובר בכאב רב מאד. הכאב דומה כאילו מישהו הכניס סתירה עוצמתית בחלק זה של הפנים, ויכול להיות מלווה בהזלת ריר, דמעות ורעידות. אך לאחר (בערך) 2 דקות הכאב נרגע, ואנו זוכים לבין עשר דקות (לעד שעה לפעמים) שבהם הפצע לא כואב.  אפשר להגיע לאפקט דומה עם אבקת סודה לשתיה או עם מלח (לא מי-מלח). אבל עד כה נראה לי שאלכוהול (כמו ברנדי או דומיו) עדיף.
  • חומר מאלחש/מרדים – אפשר לקנות אותם בבית מרקחת – ולפעמים זה פתרון מאד סביר לכאבים.
  • יש עדויות לעוד טיפול שעוזרים כמו: טחינה גולמית על איזור הפצע (באופן שדומה לשום) (אבל בשימוש בו, יש להיזהר שלא ללכת לישון איתו – ומתישהו לקום עם עששת), סוכריות אבץ (למציצה), גירגור מים עם תמצית פרופוליס (לאלטמן יש ספריי פרופוליס). ואם יש לכם עוד המלצות – אתם מוזמנים להוסיף אותם בתגובות.
  • קרח על מיקום הפצע עוזר באילחוש קצר טווח.
  • חלב עיזים (מהסופר!) – ניתן להשתמש בחלב עיזים שרוכשים בסופר. יש לגרגר אותו מספר פעמים (אפשר לבלוע או לירוק).
    עד כה לא מצאתי מחקר מדעי שמראה את מידת ההשפעה של השיטה, אבל מחקר ראשוני (לינק לדיווח ב ngr) שבוצע על ידי פרופסור משה רובין (בשיתוף בית החולים בלינסון, משרד הבריאות ואוניברסיטת תל אביב), הראה שאנזים המצוי בחלב העיזים (אנזים אשר לא נהרס לאחר תהליך הפיסטור שעובר חלב בסופר), מסייע בהרס ווירוס נפוץ אשר גורם לאפתות בפה.
    החדשות הטובות הן שלא צריך לסוע לאיזה קיבוץ בשביל לשתות את חלב העיזים ישירות מעטין העז. אני מקווה מאד שיבוא יום שאיזשהו חוקר יסכים להשלים את המחקר ולפרסם את הממצאים בג’ורנל מדעי. בינתיים, כל פעם שאני נתקל בחשש לאפטות, אני רוכש חלב עיזים (ב- AM:PM אפשר להשיג אותם בכ- 17 שקל לקופסה).  את החלב אני מגרגר בפה ושותה.  באופן סובייקטיבי לחלוטין, אני מרגיש שזה עוזר לי לראות זמן החלמה מהיר יותר מפצעים לבנים (פצעים שמתחילים קטנים הרבה פעמים נעצרים ולא גדלים), ולכן אני משתמש בזה. אבל הייתי מרגיש הרבה יותר טוב אם מישהו היה מבצע מחקר שיטתי שיבדוק את מידת ההשפעה המדוייקת של הטיפול.
מה עוזר מאד – 
  • ג’נג’יג’ל – מדובר בג’ל כחול אשר מורחים על איזור הפצע (לאחר שראשית מנקים את האיזור מרוק). מרגע מריחת המוצר מתקבלת הקלה מיידית בכאב. ומחקרים הראו ששימוש במוצר מקצר את משך ההחלמה מהפצע (בניגוד לחומרים מאלחשים בלבד). הג’נג’יג’ל מכיל חומצה היאלורונית שתפקידה להגן על החניכיים ולשמור על בריאותן. חומצה היאלורונית מצויה בריכוז גבוה בחניכיים באופן טבעי, אולם ריכוזה יורד כאשר יש פצעים בחניכיים ובמצבי דלקת. מחקר קליני משנת 2007 בדק ומצא ששימוש חיצוני בחומצה היאלורונית, באמצעות תכשירי ג’נג’יג’ל, מציע טיפול בטוח ואפקטיבי עבור פצעים לבנים (יש עוד מחקר מעודד כאן). הטיפול מקצר את זמן ההחלמה מפצעי פה, מאיץ חידוש רקמות, ומקל על הכאבים.  התרופה יצאה לשוק בישראל באיזור שנת 2008.  שתי החסרונות של התרופה הן המחיר (כ- 80 שקל עבור שפורפרת לא גדולה במיוחד) בשילוב עם העובדה שיש צורך בשימוש חוזר של התרופה עד ריפוי.
    עידכון: בינתיים התחילו גם לשווק ג’נג’יג’ל בתור נוזל לגירגור. השימוש במוצר הזה עדיף (לדעתי) בהרבה על השימוש בג’ל, בעיקר במקרה של פצעים על איזורים קשים לגישה כמו הלשון או אחורי הפה.
  • ויטמין B12 – מוריד את תדירות האפטות במקרים מסויימים. במאמר אקדמי משנת 2009 בוצע ניסוי קליני (עם סמיות כפולה ופלסבו) שבו בדקו את ההשפעה של לקיחת B12 על תדירות, כמות ועוצמת הכאב של אפטות. לפי פרוטוקול הניסוי היה צריך לקחת גלולה אחת של B12 (מתחת ללשון), לפני השינה, במינון של 1000 mcg. בניסוי, הנבדקים לקחו את התרופה יום יום במשך חצי שנה. כל מדדי הסבל מהאפטות (תדירות, כמות, עוצמת כאב), הופחתו משמעותית לאחר 5-6 חודשים (וזאת ללא תלות ברמת ה- B12 בדם ההתחלתית של הנבדקים).  לאחר שישה חודשים, בקבוצת הטיפול היו 74.1% מהנבדקים שהגיעו למצב שבו לא הייתה להם אף פריצה של אפטות. לעומתם, בקבוצת הטיפול, רק 32% הגיעו לאותו המצב.
    לסיכום: זה נראה כמו תוצאה שהייתי רוצה לראות מחקרים נוספים שמשחזרים אותה. אבל עבור אנשים שסובלים מאפטות שחוזרות על עצמן הרבה, נראה שלקיחה סדירה של B12 עשויה בהחלט לסייע.
  • אורלמדיק / OralMedic (תרופה) – התרופה הזאת יצאה לשוק לפני רק פחות משנתיים (מסיבה זו, רוב נותני העצות שתתקלו בהן, מלבד רוקחים בבית מרקחת, לא ידעו להמליץ לכם עליה). אך התרופה הזו היא הדבר האמיתי. מדובר בשתי מקלות צמר גפן שהמקל שלהן עשוי ממבחנה שממולאת בחומר התרופה. כדי להשתמש בתרופה, יש לשבור את החלק העליון של המקל, כך שנוזל התרופה הסגלגל יזלוג לחלק התחתון של הצמר גפן. כעת, את הצמר גפן הספוג בתרופה יש להניח על איזור הפצע וליד איזור הפצע (זאת לאחר שמייבשים אותו מעט מהרוק שסביבו). תחושת הצריבה של התרופה היא חזקה יותר מזו של הנחת מלח ישירות על הפצע. מדובר בכאב חריף מאד שנמשך גם הוא כ- 2 דקות. בזמן מריחת התרופה, יש להיזהר שלא למרוח אותה על איזורים נוספים בפה ולנסות שהרוק שנוטף לא יגע באיזור הפצע עם התרופה. לאחר מספר דקות, התרופה יוצרת חיפוי חזק מאין כמוהו סביב הפצע. בטעות יצא לי פעם להניח חלק מהתרופה על איזור בריא בחלל הפה, ניסיתי להסיר את החיפוי שנוצר שם (על ידי גירוד האיזור עם הלשון או האצבע), ולא הצלחתי להסיר את החיפוי. התרופה הזאת (אורלמדיק), מצליחה לשמור על הפצע ללא כאבים ויחסית מוגן מפציעות, במשך למעלה מיממה. לרוב, מדובר במספיק זמן כדי שהפצע יספיק להחלים במידה כזו שלאחר מכן הוא כבר ייעלם.
    החיסרון הגדול של אורלמדיק (מלבד הכאב במגע הראשוני, עד ליצירת החיפוי) הוא מחירה – נכון לכיום, כל חבילת אורלמדיק מכילה 2 מקלות תרופה ומחירה 50 60 ש”ח. בכל מקל אפשר להשתמש רק מרגע הפתיחה (ואז אפשר להניח את התרופה שבו על כל הפצעים שיש בפה באותו הרגע, אך לא ניתן לשמור את שארית התרופה שבמקל ליום אחר), כך שמדובר ב- 30 שקלים בשביל (פחות או יותר) ריפוי הפצע (למרות שהשתמשתי בהצלחה במקלון יחיד עבור מספר פצעים לבנים שהיו לי בפה).
    מצד אחד, מדובר במחיר יקר (יחסית) בשביל פצע. מצד שני, אילו הייתי מציע לכם 30 שקלים בשביל שתעברו שבוע של כאבים בפה, הייתם מוותרים – כך שמדובר במחיר שכשאין ברירה משלמים אותו. (התיסכול הוא כמובן בתקופות בהן יש חזרה נישנית של עוד ועוד פצעים, ואז החשש הוא שמחיר התרופה יתחיל להיות מורגש)
    על האורלקמדיק אפשר לקרוא עוד באתר האנגלי (לינק), ולקנות בבתי בבתי מרקחת.
  • שום – מעיכת שום כך שיצא ממנו המיץ, והנחת השום עם המיץ על גבי איזור הפצע. הטענה ששמעתי מידידה יקרה (בשם ליאורה) גורסת שהטיפול מאיץ את החלמת הפצע באופן דרמטי, ואף מצאתי סימוכין לכך בעדויות אישיות באינטרנט. מניסיוני, אני לא יודע להפריד האם האצת ההחלמה שחוויתי לאחרונה בריפוי פצעים לבנים נובעת משימוש בשום או במלח (ישירות על הפצע) – היות ויישמתי את שניהם, ואיני יודע מי מהם ביצע את העבודה. עדיין לא ברור לחלוטין עד כמה השיטה הזו יעילה, אבל מחקר מדעי שבוצע ב- 2010 על עכברושים, הדגים ששימוש בשום (וכנראה שספציפית בזכות החומר הפעיל המכונה Allicin), מביא לשיפור מובהק סטטיסטית בהחלמת פצעי פה (אשר נגרמו על ידי העכברושים). לסקרנים, הנה קישור למאמר.

hands_bud_3oralmedic_pack

שימוש בחומרים מאלחשים

בנוסף לטיפולים המיועדים לאפטות, אפשר להוסיף הקלה בתקופת הסבל באמצעות חומרי מאלחזים. לאחרונה התחלתי להשתמש בדנטין. מדובר בתמיסה (כ- 30 שקל) שאפשר לטפטף על מקלון צמר-גפן ואז להניח בעדינות על הפצע. תוך כדי המגע של החומר על הפצע, הכאב של הפצע מוחלש עד כדי נעלם. אפשר להשתמש בזה גם לפני שמניחים אורלמדיק על הפצע כדי להחליש את עוצמת הכאב של האורלמדיק. תקחו בחשבון שזה לא יעלים את הכאב של האורלמדיק, אבל זה יחליש את ה”מכה הראשונה” של התרופה, ובכך ישפר את החוויה ויאפשר להניח את האורלמדיק באופן יסודי.

אסטרטגיית טיפול

הדרך שבה אני מתמודד עם הפצעים בימינו היא כך:

  1. כאשר אני בחשד של התחלה של פצע, אני קונה חלב עיזים מהסופר-מרקט, מגרגר ויורק או בולע. לפעמים אני קונה את החלב גם כשאין פצעים, אם מדובר בתקופה של לחץ או מיעוט שעות שינה.  מאז שהתחלתי בהרגל הזה, אני חושד שהייתה ירידה משמעותית בהתקפי האפטות שלי (אך כאמור, הטענה הזו שלי איננה מגובה מחקרית!). אחד הקשיים שלי עם החלב הוא ששתייתו מעודדת אצלי ליחה, ולכן אני לא מתלהב מזה.
  2. אם הגעתי למצב של פצע, והפצע באיזור “נוח” (כמו השפה התחתונה), אני משתמש בג’נג’יג’ל כמה ימים מתוך תקווה שזה יסגור את הסיפור.
  3. אם הפצע הולך וגדל, או במקרים שבטעות נשכתי את הפצע (ואז הוא נפצע ולרוב גדל בצורה דרמטית), אז אני בוחר לשלם (בכסף, ובכאב הראשוני בשימוש) ולהשתמש באורלמדיק. ההמלצות הרפואיות הן לא להשתמש בתרופה יותר מפעם אחת לפצע. אני מודה שהפרתי את הכלל הזה כמה פעמים כאשר הפצע הקשה עלי לתפקד. אך לפי ההנחיות זה לא מומלץ.
    כמו כן, לאחרונה התחלתי להשתמש בדנטין (מאלחש אשר מפחית כאב) לפני שהשתמשתי באורל-מדיק. זה לא מעלים את הכאב הנוראי של האורלמדיק, אבל זה מחליש אותו באופן דרמטי (בעיקר את ה”מכה” הראשונה של כאב בהנחת התרופה. מי שניסה, יודע על מה אני מדבר…)
  4. אם הפצע באיזור לא נוח (כמו בפנים הלחי בפנים, או במקרים ממש גרועים – על הלשון או על העינבל), אז הייתי מתחיל מפתרונות של גירגור דברים כמו מלח או אפטהX – כדי להקל על הכאב. אני משלב את זהעם ג’נג’יג’ל אם הבעיה מחריפה, כנראה שהפתרון היחיד (שאני מכיר) זה אורל מדיק (באתר של החברה הם טוענים שאפשר להשתמש בתרופה על הלשון. הניסיון שלי מלמד שזה אכן אפשרות, אך שזה מ-א-ד כואב, ודורש הרבה תשומת לב, כדי שהתרופה תצליח לכסות את כל שטח הפצח, לפני שהרוק והתזוזה של הלשון ישתלטו). כמו כן, לאחר שימוש באורל מדיק, עדיף שלא לשתות/לאכול מאכלים חמים – כי הם יפגעו בחיפוי המגן של התרופה (כך שהיא תחזיק מעמד פחות משעתיים, במקום בין 12 ל- 24 שעות). על העינבל לא הייתי מעיז להשתמש בתרופה.

הוליסטי או נקודתי?

תומכי הרפואה ההוליסטית שביניכם בוודאי שואלים את עצמם מדוע התעלמתי בפוסט הזה מה”גורם” לאפטות, שכן לא היה עדיף לטפל באיזשהו גורם שורשי ומהותי המוביל לאפטות במקום בסמפטום עצמו?

אידיאלית – הייתי שמח לכך. מעשית – לא נתקלתי במחקר שיודע חד משמעית מהו הגורם לאפטות. ישנן אינספור סברות לגורמים (ראו הערך בוויקיפדיה), אשר כוללים כל דבר החל ממחסור בויטמין B12 וכלה במתח נפשי ומחסור בשעות שינה (מה שבמקרה שלי, אגב, אני מאמין שנכון).

ומן הראוי שכשיש אפטות, תלכו ותבדקו את שאר הגורמים האפשריים לפצעים הלבנים, כדי לבדוק אם יש בעיה “רצינית” שדורשת טיפול. אך לבינתיים, כדי שתוכלו לישון בלילה ולהנות ממהלך היום, אני מקווה שהעצות שנתתי יהיו לכם לעזר.

קשר וסיבתיות

ולסיום, אם כבר דיברנו על מהו “הגורם” לאפטות – הנה קריקטורה חביבה הממחישה את ההבדל הגדול שבין “קשר” ל- “סיבתיות”

correlation

אזהרה/הבהרה: אני לא רופא, וכל העצות שמתוארות בפוסט הזה הן על בסיס של התנסותי האישית בלבד. כל אחריות על יישום העצות ותוצאותיהן מוטל עליכם בלבד.

תפיצו לחבריכם:

הסיבה שאני כותב על הנושא בבלוג שלי הוא שאני חושד שאנשים לא יודעים. אני חושד שאנשים התייאשו מהפתרונות שהיו לפני 5 שנים (שלא היו משהו) ופשוט הפסיקו לבדוק אם יש פתרונות חדשים (ויש – כגון אורל מדיק). מסיבה זו פתחתי את קבוצת הפייסבוק: “יש לי פתרון לאפטות (פצעים לבנים) בפה – תעזרו לי להפיצו!” מתוך הרצון הטוב שעוד אנשים ידעו על הפתרון ויסבלו פחות.

חברי, זוהי הדרך הכי קלה שאני מכיר ללהפוך את העולם למקום טוב יותר.

משחקי מחשב, התמכרות, ורכישת מיומנויות (ווידויו של גיימר לשעבר)

התחלתי לכתוב את הפוסט הזה, מתוך מחשבה לחלוק עם חברי היקרים את הטריילר של המשחק סיימון המכשף 4 (שמסתבר וכבר יצא)

אך כשהתחלתי לכתוב, הבנתי שמה שאני בעצם רוצה הוא להתוודות, כמו בסדנאות גמילה מאלכוהול: אני טל, ואני גיימר לשעבר.בגיל מסויים, אחי הגיע לארץ מחו”ל והביא איתו את baldur’s gate 2. אני זוכר שאותו החודש, למרות שאחי היה בארץ, את עיקר זמני ביליתי במחשב. מידי פעם, בזמן טעינת המסכים של השלבים ביניהם עברתי, היו הודעות כמו “חשוב שתמשיכו לאכול”. בימים הראשונים של המשחק, מצאתי את המשפטים הללו משעשעים. לאחר שבועיים, התחלתי להדאיג את עצמי. אני זוכר כיצד היו ימים שכל כך התמכרתי למשחק, שלא הרשיתי לעצמי ללכת לישון. הייתי מניח את ראשי לדקה “רק כדי לנוח לרגע”, ומגלה כיצד הגוף שלי שאב אותי אל שעות רבות של שינה הכרחית. אני זוכר איך היו לילות שהייתי חושב על היום שלי. מתוסכל מעצמי. חושב לעצמי שלמוחורת אני לא אשחק כל כך הרבה. רק שעה וזהו. והיום היה מתחיל, ובסופו – הייתי מגלה שעוד יום נעלם כולו בנבכיו של איזה קרב מפואר שהניב חפצים קסומים.הפסקתי להיות גיימר בגיל 19. באותו זמן שיחקתי את vampire the masquerade, מאד נהניתי. כל כך נהניתי, שאיחרתי לשיעור טאי צ’י באותו היום. הכעס שהיה לי על עצמי היה כזה שמחקתי את המשחק (כולל השמירות!), ומאז כבר אינני גיימר.

מידי פעם (לדוגמא, לאחר פרידה קשה ממערכת יחסים ארוכה), נפלתי לאיזה משחקון כזה או אחר. אך בגדול, אני מקפיד להרחיק את עצמי מהפיקסל המר (על משקל “הטיפה המרה”, למי שלא הבחין בחידוד).

לקחו לי עוד שנים רבות על מנת להפסיק לחלום על המשחקים בהם שיחקתי. היום, במבט לאחור, אני כבר (כמעט) שלא חולם כאלו חלומות – ואני שמח על כך.

בבגרותי גיליתי עד כמה היכולת להתמכר למשחק מחשב, שקולה ליכולת להתמכר ללימוד אקדמי או למקום עבודה.

לפני זמן מה שאלתי חבר שלי, מתמטיקאי, כיצד הוא כל כך טוב במה שהוא עושה. תשובתו הייתה שכל פעם שהוא נתקל בשאלה שהוא לא יודע לענות עליה, הוא מסרב לקבל את זה. הוא מתמלא משהו שאפשר לכנותו “כעס”, והמוח שלו איננו מוכן להניח לסוגיה עד שהוא פותר אותה. האירוניה שבדבר היא שהוא עושה זאת מדהים במתמטיקה, אבל כשאני מעמת אותו עם דיסיפלינות אחרות (נאמר, שימוש בסיסי במחשב), הוא נתקל במחסומים וייאוש, ואינו מאפשר לעצמו את אותה מידה של שקדנות בלימוד המיומנות.

עולה בי השאלה כיצד הוא שכל כך קל לנו להתמכר לפעילות מסוג אחד, ומאידך אנחנו יכולים להיות כל כך חסרי אמונה ביחס ליכולתנו להשתלט על מיומנות אחרת ?

רבות נאמר בעבר על הקושי של התרבות להסתגל להתפתחויות הטכנולוגיה. העולם של משחקי המחשב (וההתמכרויות אליו), היא ללא ספק דוגמא מצויינת לכך.

עידכון (5.7.08):  חברי היקר (יוני) הפנה אותי למאמרהמציג מחקר שבוצע על (כ- 10) נבדקים אשר חולקו (באופן מקרי) לשחק משחקים שונים, ואז נבדקו (לאחר חודש) כדי לראות את ההשפעה שהייתה על המשחקים על איכות חייהם (שעות שינה, מצב גופני, איכות תזונה, טיפול במטלות חיים שוטפות. וכמובן, עד כמה הם נהנו מהמשחק). הנה הקישור לתקציר המאמר: http://www.liebertonline.com/doi/abs/10.1089/cpb.2007.9963

אם לסכם את הממצאים: אנשים התמכרו (ונהנו) הרבה יותר ממשחקים מרובי משתתפים. התוצאה של זה הייתה שהם הרגישו (מצד אחד) יותר חיי חברה על פני המשחק, אך גם (מצד שני) הציגו ירידה משמעותית באיכות החיים היומיומית שלהם (תזונה, שינה, מצב בריאותי, חיי חברה, מטלות שיש לבצע וכדומה).

ועל זה נאמר “וזו רק ההתחלה” (גם על אפיק המחקר, וגם על מידת ההתמכרות שמשחקים יכולים לשאוב אליה).