חסויות: פרנסה לבלוגרים ועיתונאים לשעבר? (פוסט אורח)

מודל ה-Pay Per Post עשה עלייה די כושלת, בעיקר בגלל היעדר הגילוי הנאות. מודל החסויות צפוי לדעתי להצלחה גדולה יותר מסיבה פשוטה: המפרסם לא חייב להיות מושא הכתבה
מאת: שוקי גלילי
——————-
נתחיל בזה: מישהו משלם על הפוסט שהתחלתם לקרוא זה עתה. למישהו הזה קוראים “המקצוענים” ומדובר בחברה שמפעילה אתר בעלי מקצוע (מדריך מסווג לחיפוש אינסטלטורים, חשמלאים, טכנאים וכו’).

מכיוון שהם לקוחות שלי, אתם בוודאי לא מצפים שאהיה אובייקטיבי בחוות הדעת שלי עליהם וזה בסדר גמור – הפוסט הזה לא אמור לעסוק במקצוענים, שמשלמים על כתיבתו תמורת אזכור וקישור והתייחסות קצרה לעובדה שלאחרונה עלתה גירסה חדשה, משופרת ומעוצבת של אתר החברה.

מה שיפה כאן הוא שאני לא “נאלץ” לכתוב את הפוסט הזה, איש לא אמר לי מה צריך להיות כתוב בו, ולמעשה, קרוב לוודאי שפוסט דומה לזה היה נכתב ממילא – ובכל זאת יש מישהו שבחר לשלם על הזמן שאני מקדיש לכתיבתו.

אתם יכולים לקרוא לזה פרובלוגינג; אתם יכולים לראות בזה, אם תרצו, פתח ליצירת סוג חדש של עיתונות.

מפרסום סמוי לגילוי נאות

זה נשמע דומה, אבל זה שונה מאד, מתופעת ה”פרסום הסמוי” בבלוגים עליה דיווח עידו קינן לפני כשנה וחצי בכתבתו “קנה לך בלוגר” בעין השביעית.

שונה, כי אין כאן שום דבר סמוי – אדרבא, פתחתי בכך שאמרתי מי משלם על הפוסט הזה (או למעשה, על הזמן שאני מקדיש לכתיבתו). שונה, כי אני לא מחווה דעה על החברה ועל שירותיה (אם ממש חייבים, אני יכול לומר שהם אנשים נחמדים).

דווקא בגלל זה, הערך שנוצר עבור הלקוח שלי הוא גדול יותר והוא לא מסתכן ב”ריקושטים”, בפגיעה תדמיתית כתוצאה מחשיפה כמו זו של עידוק. או בבוז מצד קוראים שהם צעירים אך לא אהבלים, וקולטים שמנסים לעבוד עליהם מהשורה הראשונה.

האזכור שווה כסף

זה דומה קצת למה שקוראים באנגלית Pay Per Post – במקור, שמו של אחד האתרים הראשונים שקמו כדי לקשר בין בלוגרים לעסקים שרוצים שיכתבו עליהם ועל המוצרים שלהם.

התנאים לפעילות כזו בדרך-כלל מאד פשוטים: העסק משמש כספונסר, שמשלם על פוסטים שמזכירים אותו ו/או את מוצריו. בדומה לפרסומת במדיה הכתובה המסורתית, ישנה הבחנה ברורה (או לפחות אמורה להיות כזו), בין התוכן ה”מערכתי” לבין הפרסומת.

בישראל, כמו בישראל, לעיתים קרובות הגבול מטשטש והגילוי הנאות מושמט, בתקווה להוליך שולל את הקורא ולגרום לו לחשוב שהוא קורא תוכן אובייקטיבי. זה לא רק מעיד על זלזול בתבונה של הקוראים, אלא בעיקר על קוצר הראייה של מי שמשלם ועל האופורטוניזם של המתווכים והיוזמים של פעילויות כאלה.

לא צריך לרבע את המעגל

הגילוי הנאות הוא לא פתרון קסם, אבל הוא פתרון הוגן. כשאני אומר לכם מה המוטיבציות שלי ועד היכן מגיעה הנגיעה האישית למושא הפוסט, המידע הרלוונטי מונח לפניכם ואתם יכולים להחליט בכוחות עצמכם האם אני אמין בעיניכם או לא.

אבל אין צורך אפילו בזה; אני לא צריך לכתוב באריכות על הספונסר של הפוסט או להמליץ על שירותיו ומוצריו כדי שההוצאה תשתלם לו. האזכור והקישור הם כל מה שהוא מבקש.

מנקודת המבט של הבלוגרים, מודלים של חסויות ו-Pay Per Post הם פתרון מצוין, בבחינת זה נהנה וזה אינו חסר. זה כלכלי למפרסם, משתלם לבלוגר, ואיש אינו צריך לוותר על מה שהוא מאמין בו.

המפרסם מקבל מעמד של “פטרון אמנויות”, כי הוא מממן פעילות שבאופן רגיל נעשית באופן וולנטרי לחלוטין ובלתי משתלם בעליל. התשלום, יש לומר (לפחות במקרה שלי), הוא הוגן מזה שמשלמים בעיתונות.

פרובלוגינג אידיאולוגי

עיתונאים אינם יכולים – גם אתית וגם חוקית – לקבל כסף ממושא הכתיבה שלהם. כמובן, זה סידור נוח מאד מבחינת המו”לים, ששמחים לקחת על עצמם את העבודה המלוכלכת וגם את רוב הכסף.

בארץ, באופן ספציפי, הם גם עושים זאת בחזירות אמיתית ומדרדרים את עובדיהם, העיתונאים, למעמד מקצועי וסוציו-אקונומי נמוך יותר ויותר, משנה לשנה.

עיתונאים בדימוס, יכולים אמנם להרוויח יפה מכתיבה שיווקית לצורותיה, אבל זה הרבה פחות כיף מלכתוב על מה שמעניין אותך ומלהביע את דעתך – שזה הגזר המסורתי שמציעה העיתונות.

היתרון במודלים של מכירת חסויות, הוא שהמשלם אינו חייב להיות מושא הכתיבה. לדוגמא, חברת המקצוענים והאתר המשופר שלה (שמציע פרטים של בעלי מקצוע), אינם נושא הפוסט הזה.

זהו פוסט שממילא הייתי רוצה לכתוב ולכן אני שמח שנמצא לו ספונסר. אם הוא יפיק תועלת מכך, לפחות זה ייעשה בצורה גלויה ומכובדת ובתשלום נאות, מה שקשה לומר על מה שנעשה היום בעיתונות.

מה לעשות אם מאבדים ארנק במונית

בשאלה הזו נתקלתי היום כאשר קרוב משפחה יקר שלי איבד אתמול את ארנקו בנסיעת מונית. פניתי לחברים לעצה וקיבלתי מספר הצעות, לקרוב המשפחה שלי הם לא עזרו אבל אולי הם יעזרו לכם:

  1. תקפיאו תבטלו תקפיאו ל- 48 שעות כרטיסי אשראי שהיו בארנק (ואם עד אז לא תיפתר הבעיה – תבטלו).
  2. תקוו שנתקלתם באנשים טובים –  עלול לקרות שהנהג או הנוסע שיגיע אחריכם יקחו את הארנק לעצמם.
  3. אם לקחתם קבלה מנהג המונית או שהזמנתם מונית מתחנה ואתם יודעים מהי התחנה – אז עוד יש תקווה. נהגי מוניות שלוקחים מהם קבלות (או שהוזמנו במיוחד) יודעים שניתן לאתר אותם ויעיזו פחות לגנוב ארנק שנשלח אצלם. באפשרותכם לטלפן לתחנת המוניות (או למשטרה) וכך למצוא את הנהג אצלו נסעתם בשביל לקבל את ארנקכם בחזרה. יעשו שימוש במתי נסעתם ומאיפה ולאן. מוסר ההשכל מהפוסט הזה: מעכשיו תתחילו בהרגל של לקחת קבלות מנהגי מוניות ולהכניסם לכיס.
  4. אם לא לקחתם קבלה מהמונית אז רוב הסיכויים שהארנק הלך ולא ישוב (במקרה זה מהרו לבטל את כל כרטיסי האשראי). אבל למקרה שיש לכם מזל, תחייגו לכל רכזיות המוניות מהעיר שבה נסעתם (לדוגמא, עבור מוניות באיזור תל אביב תסתכלו על הרשימה כאן, תודה ליעל על הטיפ), לכל אחד מהם תסבירו את הבעיה שלכם (איבדתי אתמול ארנק במונית, איני בטוח איזו מונית, בשעה זו וזו ממקום זה לזה), תשאירו מספר טלפון בו ניתן יהיה להשיג אתכם (ואולי גם תנסו להדגיש את חשיבות הסיפור עבורכם באמצעות פרס כספי או מילה על פריט חשוב שנותר בארנק, אבל את זה לא ניסיתי).
  5. חייגו למחלקת אבידות ומציאות במשטרת ישראל (בתל אביב אמרו לי שזה במספר הזה  03-680-2135/6 ), אולי משהו יגיע אליהם…
  6. אם אתם מאמינים באל אז תתפללו. אם לא, אז אל 🙂

מקווה שלעולם לא תזדקקו לעצות האלה, אבל אם שכן – שיהיו לכם זמינים.

אם יש לכם עוד הצעות או סיפורים, אתם מוזמנים לשתף…

האם כדאי לישראל למתג מחדש את תדמית המורה? (בעקבות ההרצאה “כשאני אהיה גדול אני רוצה להיות מורה”)

“כשאני אהיה גדול אני רוצה להיות מורה” – זהו שמה של ההרצאה שנתן גדעון עמיחי (המנכ”ל המשותף במשרד הפרסום שלמור-אבנון-עמיחי) מכנס “העיר” לחינוך בחולון. ההרצאה היא של 20 דקות וניתן לצפות בה כאן. (התגלה תודות לעומר פרצ’יק בטוויטר – תודה)
כשהתחלתי לצפות בהרצאה לא חשבתי שאראה אותה עד לסיומה, אך הרהיטות והתשוקה של גדעון משכה אותי עד לסופה של ההרצאה ואף לכתוב את הפוסט שלפניכם.

גדעון עמיחי מדבר על תדמית המורה בישראל. תדמית שהיא, כפי שכולנו יודעים (וגם מבלי להציג נתונים סטטיסטיים), איננה חיובית. כשאני חושב על מורים בארץ, המילים שעולות לי לראש הן: שביתות, שכר נמוך, עומס עבודה, חוסר שביעות רצון. ההרצאה של גדעון העירה אצלי את תשומת הלב שה”מותג” הזה שיש לי על מיהו מורה, איננה מבוססת על עובדות אלא על רשמים אישיים (ולא מבוססים) שהתגבשו בשנים האחרונות. אי לכך, החלטתי לחטט אצבעותי ולפנות ללמ”ס (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה) כדי לראות מה הם יכולים לספר לי על מצב המורה בארץ, שם מצאתי מספר נתונים מעניינים.
לדוגמא, מצאתי את ההודעה הבאה לעיתונות: “הסקר החברתי 2008: כיצד תופשים הישראלים את מצבם הכלכלי?“. בעמוד השלישי של המסמך הזה הופיעה גרף (מה שמכונה גרף פרמידה), אשר מראה עבור 18 מקצועות מהו אחוז הנשאלים אשר מרוצים מההכנסה שלהם, לעומת מהו אחוז הנשאלים אשר מרוצים מעבודתם.
מה שהגרף מראה (ושלא הפליא אותי) היה שרק 40% מהמורים היו מרוצים ממשכורתם (בערך כמו עובדי נקיון), זאת לעומת מקצועות אשר זכו ללמעלה מ- 60% מהנשאלים אשר היו מרוצים ממשכורתם (כגון: שופטים, רופאים, כלכלנים, מנהלים בכירים, מהנדסים, עובדי היי-טק ועוד).
אך מה שכן התפלאתי לראות מהגרף היה אחוז הנשאלים שהיו מרוצים מעבודתם. מסתבר שמורים מרוצים מהעבודה אותם הם מבצעים לא פחות (אם אף לא טיפה יותר, אין רווחי סמך כדי להחליט) מאשר מתכנתים, שופטים, מהלים ועוד.
הנה הגרף להנאתכם (הקישו על התמונה כדי לראותה מוגדלת):
happy teachers
(למי שרוצים לחפור ולמצוא עוד אנקדוטות מעניינות, עליכם רק להכנס לאתר הלמס ולהקיש במנוע החיפוש מימין למעלה את המילה “מורים”, מה שמחזיר הרבה תוצאות שנראה מעניין יהיה לדעת מה מסתתר מאחוריהן)

מצאתי את הנתון הזה מעניין כי הוא עזר לי להבין שהדימוי שיש לי של המורה איננו מושלם. אומנם רוב המורים (60% מהם למעשה) לא מרוצים ממשכורתם, אבל הרבה מאד מהם מרוצים מעבודתם (בערך 90% מביניהם). כך שאילו הייתי צריך לייעץ לידיד על סמך הנתונים הללו בלבד (מה שכמובן לא היה קורה במציאות, אבל עדיין) הרי שהייתי אומר לו שאם הוא חושב להיות: מוכר בחנות, נהג, עובד נקיון או עובד מטבח, או מטפל סיעודי – הרי שעדיף לו כנראה שעדיף לו ללכת להוראה (בהנחה שהוא פחות או יותר מסוגל להשתלב כמו שצריך). וזאת משום שבמקצועות שציינתי הסיכויים הם שהוא לא יהיה מרוצה ממשכורתו באותה מידה כמו שמורה לא מרוצה ממשכורתו, אבל יהיה לו סיכוי טוב יותר להיות מסופק מהעבודה שהוא עושה (מה שבטח אפשר לקשר עם איכות חיים גבוהה יותר ותוחלת חיים ארוכה יותר, אבל אין לי נתונים על זה אז זה רק ניחוש).

וסיבה להאמין שהוא לא בהכרח היה הולך להוראה אלא היה הולך לאחד המקצועות האחרים, היא בגלל המותג הכושל של המורה בארצנו.
הערת ביניים: ברור לי שהלוגיקה שאני מציג היא מאד שיטחית ולא ממצה. עם זאת, אני חושב שזה אנקדוטה מעניינת שמציגה את האינטואיציה (הדי שיטחית שלי, אני מודה) על למה מיתוג של “המורה” בארץ יכול להיות משמעותי.

ובשלב זה אפשר לחזור להרצאתו של גדעון.
למול המילים השליליות שעלו במוחי במחשבה על המורה בארץ, הרי שגדעון מביא דוגמאות לאופן שבו מוצגת תדמית המורה בארה”ב. הוא מביא דוגמאות לסרטים מוכרים אשר מעלים על נס את המורה (“סיפורו של ויל הנטינג” הוא הכי עדכני מביניהם). הוא אף מביא קטע מרתק שבו שואלים פוליטיקאים מובילים בארה”ב (אובאמה, קלינטון וכו’) מי היה המורה האהוב עליהם בילדותם (תחילת הקטע מקוטע אבל שאריתו צלול ופריך)

גדעון מקדם ומשכנע בהרצאתו (הפשוטה אך נוגעת) שחשוב לקדם את תדמית המורה בארץ. הוא מבהיר שקמפיין פירסומי קצר טווח לא יספיק, ושראוי לתת לנושא זה חשיבה אסטרטגית ארוכת טווח. אחד הרעיונות שהוא מציג הוא להעלות לאוויר סדרת דרמה על “מורים” (כמו שעשו עבור מילואימניקים) – אני בעד.

ישנו סיפור על חברת תעופה (שאינני זוכר את שמה) שהתרסק לה מטוס. במקום להשקיע כסף בשיפור מערך התחזוקה שלה, היא הוציאה סכומי עתק על פירסום ושיווק. האם זה מה שצריך היה לעשות בארץ? במקום לתת למורים יותר כסף, לנסות לשווק את המקצוע יותר טוב וכך להביא אליו יותר אנשים (ובתקווה יותר איכותיים, עם יותר שאיפות ותקווה). מי יודע, אולי.
אולי גם זה היה משפיע על תקציב המורים. אולי אנחנו האזרחים היינו לוחצים על פוליטיקאים לתקצב יותר את מערכת החינוך אילו תדמית המורה הייתה יותר “ראויה” בעינינו לכסף. מי יודע, אולי.

אשמח לקרוא את מחשבותיכם בנושא.

אסיים את הפוסט הזה במענה על השאלה שהוצגה בסרטון – “איזה מורה זכור לי שהשפיע עלי בילדותי”.
תשובתי היא ד”ר יוסי באומהקר. האיש המוכשר הזה לימד אותי לבגרות בביולוגיה. השיעורים שלו היו ברמה שונה מזו של כל מורה אחר אצלו למדתי. השיעורים היו מתחילים בזמן, והוא היה מתחיל לרוץ על החומר, להסביר דברים – בקצב שאיתגר אותי יותר מכל שיעור אחר. כל כך הערכתי את שיעוריו, שבעקבותיהם לקחתי באוניברסיטה הפתוחה את הקורס “מבוא לביולוגיה”. ואני אף יכול לומר שבבואי לבחור את המסלול שלי לתואר שני, השיעורים שהיו לי איתו השפיעו על בחירתי ללכת למסלול של ביוסטטיסטיקה. אז יוסי, אני מאמין שיום אחד תגיע לפוסט הזה, אז דע לך שאני מעניק לך תודה רבה. אתה בפירוש אחד מהאנשים שעיצבו את חיי.

ואם אתם בטוויטר (או בלוגרים) שרוצים לכתוב על הפוסט הזה, אשמח אם תכתבו משהו קצר על מורה שהשפיע לטובה על חייכם. ועל המשקל של “גם מסע של אלף מייל מתחיל בצעד אחד קטן” הרי שגם מיתוג (מחודש של מורים) אשר יכול להזדקק לאלפי מודעות ומסרים יכול להיות ויתחיל בטוויט אחד קטן.

בעד מע”מ על ירקות ופירות – הרחבה (ארוכה) בנושא

התנצלות קצרה:

קשה לגבש דעה בנושא כלכלי רציני, ולאחר שאחת מתגבשת גם קשה לשנות אותה.
ואת שניהם קשה לבצע כשאמורים לטוס לצרפת לכנס חשוב בנושא R ולהעביר שם הרצאה על שיטה בחירת מודלים ברגרסיה (נושא מרתק, אגב, ברגע שנכנסים אליו. ראוי שאכתוב עליו מתישהו בבלוג הסטטיסטיקה שלי).
ועם זאת, אני מוכרח להודות שעל אף ההשקעה שזה דורש – זה מאד מעניין!
כל ההקדמה הזו הייתה כדי להתנצל על כך שלקח לי שבועיים לפרסם את הפוסט הזה – אז סליחה בפני כולכם.

אז הנה תזכורת קצרה: לפני שבועיים פרסמתי פוסט של התדיינות בין שני חובבי כלכלה (בלשון המעטה), מר א’ ומר ש’ – אשר התווכחו בעד וכנגד הטלת המע”מ על ירקות ופירות. כפי שציינתי בפוסט, ההתכתבות שלי במייל עם א’ (שרובה לא פורסמה בבלוג), הובילה אותי לשנות את דעתי המקורית ביחס להטלת המע”מ על ירקות ופירות ולהחליט לעצור (לפחות מהצד שלי) את המאבק שהתחלתי כנגד הטלת המע”מ.
אם לסכם את הסיבה שלי בקצרה: מר א’ שיכנע אותי בניסיון הרב שלו בתחום והביא טיעונים אשר הובילו אותי להאמין בטענה שלו לפיה הטלת המע”מ על ירקות ופירות לא צפויה להעלות במיוחד (אם בכלל) את מחירי הפירות והירקות לצרכן הסופי.

אז אני השתכנעתי, אבל הרבה מהקוראים לא. בפוסט שבו הצגתי את שינוי העמדה שלי בפעם הראשונה, הפוסט זכה ל- 50 תגובות (מספר שיא בבלוג הזה, מלבד הפוסט הנודע לשימצה על פייס-בוק).

ועל כן אני מרגיש מחוייבות (וגם הקלה מסויימת) בלפרסם את הפוסט הזה שמציג:

  1. עוד דברים שנאמרו כנגד דבריו של א’ וכמה מתגובותי להם.
  2. ואז הרבה מלל ונתונים מדבריו של א’.

אני אתחיל דווקא מדברי הסיכום של א’ לדבריו, ואת השאר תוכלו לקרוא בתוך הפוסט:

אני חושב שכל החומר ששלחתי אמור לשכנע.
רוב אלה שהגיבו , אינם באמת מבינים ותגובתם מגיע מתחושה ומאינטואיציה ולא מידע .
תראה כמה פסלו את העובדה שלימון הוא אינו במוצר בסיסי – ולכך הבאתי אף מכתב ממשרד החקלאות – על כך שצריכת הלימון בארץ שואפת לאפס.
בעיקרון ולסיכום : כל עוד יהיו עודפי תוצרת כ”כ גדולים והמחיר בחו”ל לק”ג תוצרת חקלאית יהיה כ”כ משמעותי יותר גבוה מהארץ , 15% מע”מ זה לא מספיק להעלות את המחיר בארץ.
המחיר בארץ לא משפיע על עקומת ההיצע והביקוש – כי המחיר בחו”ל גבוה משמעותית מהמחיר בארץ ואת זה כן לומדים בכלכלה.
בנוסף לזה , כמו שכבר רשמתי , פרות וירקות בארץ הם מוצרי לוסט לידר מובהקים , ולכן 8 המוצרים המובילים , שכפי שהוכחתי – במכתב ממשרד החקלאות , הם רב סל הפרות והירקות – תמיד ימכרו בזול – ללא קשר לעלות .
בארץ, רב התוצרת החקלאית שמגיעה לרשתות , זה בעצם פסילות יצוא ועודפים , מה שהרבה פעמים מתנגש עם עניין הבריאות , כי אלפי טונות נפסלים בגלל ריסוס יתר ואיכות פרי ירודה מאד – ולרב זה מה שהציבור אוכל.

להמשיך לקרוא בעד מע”מ על ירקות ופירות – הרחבה (ארוכה) בנושא

no we couldn’t yet… or could we?! פוסט על דב חנין, אינטרנט כסף ותקווה

כמו רבים מאיתנו, גם אני עקבתי אחר דב חנין ברשת לקראת הבחירות לראשות העיר בתל אביב.

כעת 7:30 בבוקר ואני מתבונן בעגמומיות בתוצאות הבחירות המציגות 51% של תמיכה עבור חולדאי לעומת 34% תמיכה לדב חנין. בקרוב יתחילו הפוסטים לצוף, האם היה לחנין סיכוי? אילו דברים השתבשו? הרבה תשובות לשאלות שרק מי שהיה קשור לשטח יוכל לענות עליהם, ואולי גם הוא לא (כיוון שרוצים מידע מהרבה מקומות בעיר בו זמנית). אני אקרא את הפוסטים הללו בשקיקה, אך אתחיל את הגל עם הפוסט שלי.

אין מספיק בלוגרים (עם מודעות פוליטית) ברשת 2.0!

שוקי (אחי האהוב) פירסם שני קמפייני בלוגרים בשנה האחרונה. הראשון היה ב- 20.4.08 ועסק בקמפיין סגירת מרפאת הפליטים,לקמפיין נרתמו 101 בלוגרים. 4 חודשים מאוחר יותר נרתמו לקמפיין הבלוגרים למען דב חנין, 143 בלוגרים. 10 בלוגים לחודש זה לא מספיק.

הקליפ המצויין “זאת לא העיר שלי”  זכה לכמעט עשרת אלפים צפיות באינטרנט (מישהו יודע האם זה כולל את הצפיות בסרטון בבלוגים? אני חושד שכן). זה שיפור, זה יפה. אבל (עובדה) זה לא מספיק כדי להכריע בחירות.

ומציק לי לקרוא את התגובות ב- YNET בעד חולדאי. זה מקרה ברור של “מישהו” (שכולנו פה יודעים מי הוא), עם הרבה כסף, אשר הושיב בובות-תגובות להקליד סיסמאות הפחדה, מעולם לא זכור לי כל כך הרבה זבל בווינט – גועל נפש… (אגב, אינני טוען שאין מי שבעד רון-חולדאי, פשוט מגיבי הווינט לא נראים כאלו, ואם כן – אז תומכי חולדאי לא מסתמנים כאינטיליגנטים במיוחד)

אז מה חסר? כסף!

כשכתבתי לפני שנה את “תסריט להתאגדות חברתית דרך האינטרנט” לא העזתי לכתוב או אף לחשוב את המילה שכעת אני אקליד: כסף!

כיצד אפשר לחבר בין אידיאולוגיה חברתית, ה”חינמיות” של האינטרנט – וכסף. ולמה שבכלל נחפש את החיבור? הנה למה:

אהודק, במאמר מצויין, שאל האם אובאמה ניצח בבחירות בזכות האינטרנט. המאמר מעלה כמה סימני שאלה לגבי הקשר הישיר הזה: קריאת המאמר מלמדת שפחות מחצי מהאמריקאים מחוברים לאינטרנט. כך שלמרות הנוכחות האינטרטית העצומה לה זכה אובאמה במהלך המירוץ, היה עוד מרכיב (שכנראה, לדעתי) סלל את הדרך לנצחונו של אובאמה: והוא הכסף. כמות הכסף שאובאמה גייס דרך האינטרנט איפשרה לו לרכוש שטחי פירסום לכל המקומות שהיו ריקים מנוכחותו אינטרנטית (החל מפירסום בזמני שידור ממלכתיים וכלה בפירסום במשחקי מחשב ו- XBOX – הגיימרים הצעירים, ניתן לשער, פחות קרובים לאינטרנט הפוליטי).

הפעילים של דב חנין רצו לנצח קמפיין ללא כסף (תיקון: היה תקציב, אך זעום). רק ברוח  טובה של אנשים מתנדבים. עוד שנים רבות, כשהרבה יותר אנשים יהיו באינטרנט, אני מאמין בלב שלם שזה היה יכול להתאפשר. בסרטון הסלבריטאים היו צופים יותר מ- 10,000 איש, אילו ידעו עליו אבל לצערי הידיעה פשוט לא הגיע אליהם.

ייתכן והזנב הארוך של תומכים, מהם זכה אובאמה לתמיכתו הכספית, לא תהיה מספיק משמעותית בישראל: אולי לא מספיק אנשים יסכימו לתרום כסף באינטרנט. אבל בקצב הנוכחי שאנו רואים – אני מתפתה לחשוב שהפניה לכסף היא הדרך היחידה של האנשים המרושתים להגיע לאלו שעוד לא. 

אז קמפיין חנין נכשל ?

כן. השאלה היא האם הוא היה כישלון מוצלח או לא.

כשלון מוצלח יהיה כזה שלומדים ממנו, כזה שמבינים ממנו האם צריך להגביר קצב או לשנות כיוון. כישלון שמעורר מחשבות של תקווה על מה אפשר לתקן בפעם הבאה.

הקמפיין נכשל להביא את המועמד לראשות עיר. נכשלנו בלהוכיח לישראלים שהאינטרנט משפיע. אבל מה נצליח ללמוד מזה?

אני ממתין בשקיקה למסקנות של חברי הבלוגרים עקב תוצאות הבחירות.

המסקנה שלי מהכישלון של חנין, במקביל להצלחה של אובאומה, היא שכנס וורדקמפ 2008 (ושכמותיו) לא יספיקו בשביל היקף השינוי החברתי שאנו מייחלים לו. זה לא מספיק שנביא עוד אנשים ועמותות לאינטרנט 2.0. כי הקצב של זה (בינתיים) הוא איטי מידי. כנראה שמה שצריך הוא למצוא דרך לעודד יותר אנשים לפתוח את הארנק שלהם באינטרנט. האם זה יקרה כתוצאה מכנס כזה או אחר? אני לא יודע – אני חושד שלא.

אם יש לכם רעיונות איך היה אפשר לעשות את זה, או השגות על שכתבתי – אשמח לקרוא אותן…

ומה לגבי קמפיין עיר לכולנו ?

נראה שכאן זכינו להצלחה! האם האופוזציה תוכיח את עצמה לבחירות הבאות? אני מקווה שכן!