קארי מוליס, זכה ב- 1990 בפרס נובל בכימיה על המצאת שיטה לשיכפול גדיל של DNA.
לפני שנה חבר שלו נפטר מזיהום של בקטריה אלימה. כנראה שהאובדן הוביל אותו למצוא עניין רב בנושא של אימונולוגיה, ותוך כדי ההתעניינות הוא גילה משהו די מדהים. הוא גילה שישנה מולקולה שברגע שמלבישים אותה על משהו (נאמר, בקטריה שאיננו אוהבים), היא אוטומאטית מעוררת תגובה חיסונית לאותו המשהו.
בסרטון, קארי מראה תרשים הישרדות של עכברים אשר קיבלו הרעלת אנטרקס. ואז הראה כמה מהם שרדו לאחר מספר ימים. בין העכברים הייתה קבוצה שלא קיבלה אף טיפול, קבוצה שקיבלה טיפולים מקובלים, וקבוצה שקיבלה את הטיפול שלו.
כל העכברים שקיבלו את הטיפול שלו נשארו בחיים, כל השאר – מתו!
הבנתי, קארי מוליס רוצה לנצל את המולקולה אלפא-גל (Alpha-Gal) שמזוהה ע"י מערכת־החיסון כאפיטופ של אנטיגן (ז"א החלק המעורר מהמולקולה המעוררת את מערכת החיסון). בפלסמה של הדם שלנו יש נוגדנים. משום מה באופן טבעי 1 מכל 100 נוגדנים הוא כנגד האפיטופ אלפא-גל (וזה המון!).
אותה מולקולה אחראית גם לדחיית שתלים מחזירים. בחזירים מהונדסים לא להציג את אלפא-גל אין דחייה של שתלים.
ויש גם רעיון להשתמש במשחה שמכילה אלפא-גל לריפוי מהיר יותר של כוויות. האלפא-גל מגייס את מערכת החיסון לאזור הפגיעה.
המולקולה הזאת נראית מעניינת במיוחד.
באופן פשטני, נראה שעכשיו נשאר רק לגלות איך להצמיד את המולקולה הנ"ל באופן בררני רק לחיידקים שאנו מעוניינים לחסל ולא לתאים שלנו או חיידקים רצויים.
אבל, רגע, זה מה שבעצם עושה מערכת החיסון? להבדיל בין זר לעצמי!
לא ברור (לי) מה החידוש של קארי מוליס, אנטיגנים המעוררים תגובה חיסונית קיימים על גבי חיידקים באופן טבעי. ואותם מזהה המערכת כאנטיגנים זרים המעוררים תגובה חיסונית.
אהלן אריאל.
אני חושד שלא כל החיידקים מעוררים תגובה חיסונית באופן מיידי. אני חושד שזה לוקח זמן למערכת לזהות, לנתח, ולהגיב לאיום חדש. ונשמע שמה שקארי מציע הוא מנגנון להאיץ את התהליך.
הוא לא מתאר את המערכת שאיתה הוא יזהה את החיידקים, אבל אומר שכאשר יש לנו חיידק שמעצבן אותנו, צריך למצוא דרך לזהות אותו באופן ייחודי (באופן שאולי מערכת החיסון לא תצליח באופן רגיל), ומרגע שעושים זאת – אפשר לסמן אותו כדי שהגוף ישמיד אותו (כמו לדוגמא במקרה של אנטרקס).