תגית: הנאה

הקליפ של פו-פייטרז מתחבר אצלי לשלושה דברים מהשבוע האחרון:

1. שזה קליפ עם מטוס, ואני מתגעגע לאהובתי דב שתחזור מארה"ב.
2. שמילות השיר מדברות על מציאת "מהפכה חדשה" כי הישנה היא שקר. (מה שמתחבר לשורה של שיחות שהיו לי לאחרונה עם אנשים נהדרים שכל אחד מהם חושב כיצד הוא יכול היה לפעול כדי שהחברה שלנו תהיה מקום טוב יותר).
3. שידידה שלי ברשת נותנת לי השראה לחיות עד הסוף, אפילו בצל הזיכרון של אדם אהוב שהלך לעולמו.

הקליפ:

ולהנאה מלאה, הנה מילות השיר:

להמשיך לקרוא לחייך עם – Foo Fighters – Learn To Fly

לפני זמן מה צפיתי בהרצאה המקסימה של קרל אונורה (בטד). ההרצאה אורכת 20 דקות ועוסקת באיטיות. בחשיבות של לקחת את הזמן כמתכון לאיכות חיים. למי שממהר לראות אותה, הנה היא כאן:

היום נתקלתי בכתבתו של גל מור בווינט "לאן אנחנו ממהרים?" שגילתה לי 3 נקודות מעניינות:
1) הספר של קרל תורגם לעברית: "בשבח האיטיות" יצא ב-2006 בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן
2) הרעיון שקיים קשר חשאי בין האיטיות והזיכרון, בין המהירות והשיכחה. (כך כותב קרל) – נחשוב על מצב שגרתי מאין כמוהו: אדם צועד ברחוב. לפתע פתאום הוא רוצה להיזכר בדבר מה, אך הזיכרון חומק ממנו. באותו רגע, הוא אוטומטית מאט את צעדו. לעומת זאת, מישהו שמנסה לשכוח אירוע מצער שחווה לא כבר יגביר שלא מדעת את קצב ההליכה שלו, כאילו ביקש להתרחק במהירות ממה שעדיין נמצא קרוב מדי בזמן. במתמטיקה הקיומית מופיע הניסיון הזה בצורת שתי משוואות פשוטות: דרגת האיטיות עומדת ביחס ישר לעוצמת הזיכרון; דרגת המהירות עומדת ביחס ישר לעוצמת השיכחה
3) האמירה ש"אנשים הם איטיים ומבריקים". לדוגמא שצ'רלס דרווין תיאר עצמו כ"חושב איטי" ואלברט איינשטיין היה מבלה שעות בבהייה בחלל הריק במשרדו באוניברסיטת פרינסטון.

מעבר לשלושת הנקודות הללו – נקודה אחת הלמה בי לאחר שסיימתי את המאמר: את המאמר "לאן אנחנו ממהרים" קראתי מתחילתו עד סופו. וזה דבר שכמעט ולא קורא עם מאמרים של ווינט (וכשחושבים על זה, במאמרים בכלל שאני קורא באינטרנט).
איך אני מסביר את זה? ובכן, זה מזכיר לי ניסוי שבוצע, בו השערת המחקר של החוקרים הייתה שככל שאנשים יותר מודעים להיותם בני-תמותה, כך הם ינטו יותר להיאחז בנורמות התרבותיות שלהם (כביכול, בגלל שהנורמות התרבותיות שלהם מספקות להם נחמה כנגד המורטליות). והדרך שבה בחנו את ההשערה, הייתה לבחון את הפסיקות של שתי קבוצות שופטים, אשר לאחת מהן ניתן שאלון לפני קביעת פסקי הדין. השאלון שנתנו להם נבנה כך שיועד להזכיר לקוראיו את היותם בני-תמותה (איך אתם חושבים שתמותו, מה תרצו שיעשה בגופתכם לאחר מכן וכו וכו). באותה צורה, זה מזכיר לי גם ניסוי שדיווח מאלקול גולדוול בספרו BLINK – שנתנו לאנשים שאלונים שהשפיעו על המיקוד של אנשים, מה שהשפיע על ההתייחסות שלהם לאירועים מאוחרים יותר.
וכל זה מוליך אותי דווקא לטוני רובינס, והרצאתו המרתקת (גם כן בטד, גם כן הרצאה של 20 דקות).
אחת הנקודות שטוני מתאר היא שהדרך להשפיע על חווית המציאות שלנו היא על ידי בחירה במה מתמקדים, איזה משמעות נותנים למאורע – ומשם נגזרים הרגשות שלנו, שמהן אנו גוזרים פעולות. פשטני, ללא ספק – אבל את הרצאתו של טוני שמעתי כמה וכמה פעמים. ועל אף שבפעם הראשונה ששמעתי אותו, חשבתי שהרצאתו מאד פשטנית, הרי שמהקשבה נוספת (ונוספת), הגעתי למסקנה שהאיש מבין טוב על מה הוא מדבר ויש דברים בגו. אגב, הנה ההרצאה:

ומה השורה התחתונה של כל המלל ששפכתי היום ?
השורה התחתונה היא שאם קפצתם עד לסוף הפוסט הזה, כדי לראות את השורה האחרונה – כדאי שתחזרו ותקראו את הכל מההתחלה.