צדק חברתי כמודל כלכלי

כבר סיפרו לכם ש"צדק חברתי" עולה כסף, אבל האם שאלתם את עצמכם מהו הערך הכלכלי של חברה בריאה ומתפקדת? (פוסט אורח מאת אחי החריף, שוקי גלילי)

אנחנו בתקופה בה רבים שואלים את עצמם ואת זולתם, מה השיגה מחאת הקיץ ומה עשויה להשיג מחאה בכלל, וכיצד ראוי למחות. ככל שהדיון הזה חשוב, הוא לא מייתר את העיסוק בשאלות הקשורות לערכים, המטרות והעקרונות של המדינה בה אנחנו רוצים לחיות.

מצד אחד, תנועות המחאה המקומיות והעולמיות עוסקות הרבה בשאלות הקשורות לידע ולמידע, כולל חופש המידע, הזכות לדעת ועצם האפשרות לדעת דברים בעולם של דיסאינפורמציה (אם תרצו, זהו ה"מה אני יכול לדעת"). חלקן גם לא רואות עין בעין בנושא הלגיטימיות והאפקטיביות של אפיקי מחאה שונים ("מה אני רשאי לעשות").

ומצד שני, מטרות קונקרטיות ומוצהרות של המאבק (חינוך חינם מגיל שלושה חודשים, סיוע חירום לניצולי שואה שמצבם הכלכלי קשה, הסדרת ענף השכירות בחוק, תקצוב דיור ציבורי ודיור בר השגה, העברת עובדי קבלן להעסקה ישירה, וכו') לא מייצגות השקפת עולם קוהרנטית אחת אלא אוסף של פתרונות לבעיות שהן תוצאת השיטה הקיימת.

להחליף את השיטה?

רבים, חלקם עדיין "בשטח" גם בימים האלה ואחרים בוודאי יצטרפו בחודשים הבאים, נחושים באמונה ובדרישה ל"צדק חברתי". דרישה אינטואיטיבית שמבטאת את הכמיהה למדינה שמושתת על ערכים כמו ערבות הדדית וכבוד האדם, ומצייתת לציווי "לא תוכל להתעלם" (דברים כ"ב פסוק ג').

אבל בשורה התחתונה, רוב האנשים עדיין שבויים בתפיסה שרווחה, ביטחון כלכלי ודאגה לחלש הם מין "מס" שעלינו לשלם כדי להיות מוסריים יותר, או כדי שאנחנו בעצמנו לא נהפוך יום אחד "נזקקים למיניהם" כפי שקרא לזה נתניהו.

בכך יש, לפחות במידה מסוימת, הפנמה של הגישה לפיה סעד תמיד יבוא על חשבון צמיחה ולהפך – גישה שזוכה פרס נובל לכלכלה ג'וזף שטיגליץ לועג לה ומכנה אותה "פנאטית" (ראו הרחבה על כך בפוסטים "האמת על האינפלציה החוזרת" ו"השקר הניאו-ליברלי").

אדרבא, אומר שטיגליץ, מדיניות כלכלית שכרוכה ביצירת עוני והגדלת פערים, תמיד מערערת את היציבות החברתית באופן שמוביל למשברים כלכליים. יותר מזה: המדיניות הזו, כשלעצמה, היא זו שיוצרת את המשברים, וכמעט תמיד זה מתחיל בבועה נדל"נית. נשמע מוכר?

הערך הכלכלי של ההוצאה הציבורית

ערכים לא זקוקים להנמקה רציונלית. אין צורך לנמק מדוע כל ניצול שואה הנמצא במצוקה הוא חרפה למדינה ולחברה בישראל.

אבל כשרוצים לתרגם את הערכים למדיניות, כדאי לדעתי לדבר גם על ערך כלכלי וליצור סביבו מסגרת של דיון רציונלי. תמיד יהיו מי שיציבו מכשולים בטענה ש"אין כסף" – טענה רציונלית, גם אם לא נכונה. לטענות כאלה אפשר להשיב גם תשובות אידיאולוגיות ערכיות, אבל לא רק.

ספיבק-יונה טענו שלהמלצות טרכטנברג אין משמעות, כי טרכטנברג התעקש על חוק כלל ההוצאה, שמשמעותו המעשית היא שההוצאה הממשלתית לא הייתה משתנה לו ההמלצות היו מיושמות – רק הסעיפים היו משתנים.

אבל אפשר לטעון טענה מרחיקת לכת יותר: לא רק ש"תקציבים חברתיים" לא עולים כסף שאין, אלא שרובם מהווים השקעה טובה. כלומר, מלבד טענת ה"יש כסף" של שפיבק-יונה, חשוב גם לטעון ולהזכיר ש"זה ישתלם לנו" גם כלכלית.

שירותים "חברתיים" כמנוע צמיחה

בעצם זה ברור לכולנו באופן אינטואיטיבי: כלכלת המדינה מפיקה ערך רב מכך שהחברה באותה מדינה בריאה יותר, משכילה יותר, לא חיה ברחוב ולא חיה בפחד מתמיד לבטחונה הכלכלי.

יש כלכלנים שמציעים לראות ב"תקציבים החברתיים" מוצר ציבורי, שרק המדינה יכולה לספק. ואכן, כמו כבישים, צבא או מערכת משפט, אפשר להסכים שקשה לקיים חיי מדינה תקינים ומשק משגשג עם 1.7 מיליון עניים, ולכן התערבות (מסוימת לפחות) של המדינה היא הכרחית.

זו נוסחא שאולי קלה יותר להבנה למי שהתפתו בעבר להאמין שכוחות השוק יכולים לפתור כל בעיה. בסופו של דבר, גם הם יכולים להבין את השלכות התסיסה החברתית על היציבות הכלכלית.

אבל באותו אופן גם קל לבסס את הקשר בין השקעה בחינוך לבין צמיחה, ואת הנזק שגורמת המגמה הקיימת בישראל, של גלגול ההוצאה על חינוך מקופת המדינה לכיסי ההורים (התוצאה הלא מפתיעה היא שאי-השוויון בהכנסה מתורגם לאי-שוויון ביכולת ההשתכרות ובפריון של הדור הבא, ובשלב זה בירידה של תלמידי ישראל בדירוגים בינלאומיים).

לא את כל התועלות הנובעות מהשקעה בשירותים חברתיים אפשר לכמת ולשלב בנוסחאות, אבל יש מספיק דוגמאות לכלכלות שבהן מדיניות אחרת הובילה לתוצאות טובות יותר, גם במונחים של צמיחה וגם במונחים של "צדק חברתי".

Posted in אי שם בלב, כלכלה וחברה, עולם ופוליטיקה, תן לי את היכולת לשנות

|

Leave a comment

השאר תגובה