גיליתי היום שהבלוג שלי כבר בן שנה ושבועיים, ואפילו לא חגגתי לו יומהולדת. אז היום חגגתי לבלוג שלי יומהלדת. אומנם לא הבאתי לו פרחים או גולשים או מה שזה לא יהיה שבלוגים מקבלים ליומהולדת. אבל חשבתי עליו – שזה תמיד טוב.
חשבתי לעצמי על מה כתבתי בשנה האחרונה, ומה הייתי רוצה לעשות עם הבלוג הלאה. כשרק התחלתי לכתוב, אני זוכר שקראתי היכנשהו שבלוגר אחד כתב ש-"אם אתה רוצה לכתוב בלוג, פשוט תתחיל לכתוב – תגלה שאנשים יבואו". ובמבט לאחור זה די מה שקרה. בשיחתי עם לוריל, אחרי כנס וורדקמפ, היא אמרה לי שלבלוגרים מתחילים היא אומרת לקחת שנתיים לפני שהם מכניסים מודעות. הסיבה, לטענתה, היא שהם זקוקים לשנתיים האלה כדי בכלל לגלות מי הם כבלוגרים. אז ככזה, אני חושב שהבלוג ואני עברנו שנה ראשונה בכבוד.
אחת המסקנות שהבחנתי בהן, היא שבנושא של "אי שם בלב", אני מפחד להכניס תוכן. כאילו שמשהו בתוכי כבר החליט שהבלוג הזה ידבר על נושאים כמו עתידנות, מידענות וורדפרס וכו' – אבל לדבר על מה אני עובר בתקופה כתיבת הבלוג, זה טאבו. אולי זה בגלל כל האנטי ששמעתי מאנשים לגבי זה שבלוג זה בעצם יומן אישי של ילדות בנות 12 שמספרות מה הן אכלו לארוחת צהריים (והתנצלותי מהנימה המזלזלת כלפי בנות ה-12 שקוראות את הבלוג. אבל בכנות, אלא אם אתן האחיינית שלי – אני לא מוצא סיבה שזה יעניין אותי). זה כנראה גם קשור למשפט הכל כך נכון "האינטרנט לא שוכח" (שכבר הרבה זמן התכוונתי לכתוב אותו איפשהו בבלוג, ורק חיפשתי תירוץ).
מאידך, ההיפך מפחד (כך לימד אותי אחי האהוב שוקי), איננו בהכרח אומץ אלא לפעמים הוא סקרנות.
כמה מחברי הטובים נישמעו לי קצת "תקועים" בימים האחרונים. ואולי בגלל שאני בעצמי קצת תקוע, אני חושב כרגע עליהם ולא על שאר חברי שעושים חייל יוצא דופן במלאכתם.
אז אחרי הגילוי חסר התקדים הזה של מצב רוחי, אני מקדיש במתנה לחברי היקרים (ולבלוג שלי), שיר מקסים של שרה מקלקלן, שפשוט עושה חמים בלב. להנאתכם:
(מילות השיר מצויות בהמשך הפוסט)
להמשיך לקרוא יומהולדת שנה ושבועיים לבלוג טל גלילי (חשבון נפש והקליפ בזרועות המלאך)