יומהולדת שנה ושבועיים לבלוג טל גלילי (חשבון נפש והקליפ בזרועות המלאך)

גיליתי היום שהבלוג שלי כבר בן שנה ושבועיים, ואפילו לא חגגתי לו יומהולדת. אז היום חגגתי לבלוג שלי יומהלדת. אומנם לא הבאתי לו פרחים או גולשים או מה שזה לא יהיה שבלוגים מקבלים ליומהולדת. אבל חשבתי עליו – שזה תמיד טוב.
חשבתי לעצמי על מה כתבתי בשנה האחרונה, ומה הייתי רוצה לעשות עם הבלוג הלאה. כשרק התחלתי לכתוב, אני זוכר שקראתי היכנשהו שבלוגר אחד כתב ש-“אם אתה רוצה לכתוב בלוג, פשוט תתחיל לכתוב – תגלה שאנשים יבואו”. ובמבט לאחור זה די מה שקרה. בשיחתי עם לוריל, אחרי כנס וורדקמפ, היא אמרה לי שלבלוגרים מתחילים היא אומרת לקחת שנתיים לפני שהם מכניסים מודעות. הסיבה, לטענתה, היא שהם זקוקים לשנתיים האלה כדי בכלל לגלות מי הם כבלוגרים. אז ככזה, אני חושב שהבלוג ואני עברנו שנה ראשונה בכבוד.

אחת המסקנות שהבחנתי בהן, היא שבנושא של “אי שם בלב”, אני מפחד להכניס תוכן. כאילו שמשהו בתוכי כבר החליט שהבלוג הזה ידבר על נושאים כמו עתידנות, מידענות וורדפרס וכו’ – אבל לדבר על מה אני עובר בתקופה כתיבת הבלוג, זה טאבו. אולי זה בגלל כל האנטי ששמעתי מאנשים לגבי זה שבלוג זה בעצם יומן אישי של ילדות בנות 12 שמספרות מה הן אכלו לארוחת צהריים (והתנצלותי מהנימה המזלזלת כלפי בנות ה-12 שקוראות את הבלוג. אבל בכנות, אלא אם אתן האחיינית שלי – אני לא מוצא סיבה שזה יעניין אותי). זה כנראה גם קשור למשפט הכל כך נכון “האינטרנט לא שוכח” (שכבר הרבה זמן התכוונתי לכתוב אותו איפשהו בבלוג, ורק חיפשתי תירוץ).

מאידך, ההיפך מפחד (כך לימד אותי אחי האהוב שוקי), איננו בהכרח אומץ אלא לפעמים הוא סקרנות.
כמה מחברי הטובים נישמעו לי קצת “תקועים” בימים האחרונים. ואולי בגלל שאני בעצמי קצת תקוע, אני חושב כרגע עליהם ולא על שאר חברי שעושים חייל יוצא דופן במלאכתם.

אז אחרי הגילוי חסר התקדים הזה של מצב רוחי, אני מקדיש במתנה לחברי היקרים (ולבלוג שלי), שיר מקסים של שרה מקלקלן, שפשוט עושה חמים בלב. להנאתכם:

(מילות השיר מצויות בהמשך הפוסט)

Title: Sarah McLachlan – In The Arms Of An Angel lyrics

Spend all your time waiting for that second chance
For the break that will make it ok
There’s always some reason to feel not good enough
And it’s hard at the end of the day
I need some distraction oh beautiful release
Memories seep from my veins
They may be empty and weightless and maybe
I’ll find some peace tonight

In the arms of an Angel fly away from here
From this dark, cold hotel room, and the endlessness that you fear
You are pulled from the wreckage of your silent reverie
You’re in the arms of an Angel; may you find some comfort here

So tired of the straight line, and everywhere you turn
There’s vultures and thieves at your back
The storm keeps on twisting, you keep on building the lies
That you make up for all that you lack
It don’t make no difference, escaping one last time
It’s easier to believe
In this sweet madness, oh this glorious sadness
That brings me to my knees

In the arms of an Angel far away from here
From this dark, cold hotel room, and the endlessness that you fear
You are pulled from the wreckage of your silent reverie
In the arms of an Angel; may you find some comfort here

You’re in the arms of an Angel; may you find some comfort here

השאר תגובה