מארגני הפגנה יקרים: רוצים מוזיקה? ככה עושים את זה…

יצאתי ל(כמעט) כל ההפגנות שהיו בקיץ הקודם, ובחודשים האחרונים.
בעיני, זה שמעלים לבמה אמנים לצורך של “בידור” היה מיותר ואף יהיו שיאמרו פתטי (לדוגמא אני).
ומדוע? כי אנחנו לא יוצאים לרחובות בגלל שאנחנו מחפשים בידור, את זה נותנים לנו מספיק. אנחנו יוצאים מסיבות אחרות.
והמטרה של האמנים (לדעתי) איננה לבדר אותנו, אלא לחבר אותנו סביב מכנה משותף.

אז הנה כמה דוגמאות לאמנים שעשו זאת כמו שצריך:
(ואני אציין לטובה את קרולינה, אני חושב שזו הייתה היא, אשר באחת ההפגנות שרה את talking about a revolution באופן מופתי)

שיר נפלא לשיר לביבי:

ושיר המהפכה המוכר:

יש לכם עוד קליפים שפיספסתי – אנא ציינו זאת בתגובות…

צלילי השקט של סיימון וגרפונקל – מילים ומשמעות לאורה של מחאת האוהלים

בן דוד אהוב שלי לימד אותי לפני הרבה שנים ששירים מאפשרים לך לדבר אל הרגש. המילים יהיו אותם מילים, אך עטיפתם בשיר פותחת ערוץ אל תוך ליבו של האדם.
ברוח דברים אלו, אני כותב היום על שיר מדהים, ועל הקשר שאני מוצא בינו לבין מחאת האוהלים אשר מעסיקה רבים מאיתנו בשבוע האחרון.

צלילי השקט של סיימון וגרפונקל

זכיתי אתמול להגיע להופעתו של פול סיימון באצטדיון רמת גן, היה מדהים.

בין השירים שבוצעו, צף לו השיר המוכר “צלילי השקט” (The sounds of silence). בעודי מאזין, נוכחתי שאין לי מושג מה המילים (העטופות במלודיה מדהימה) אומרות. ואיזו דרך טובה יותר לשחזר הנאה ממשהו מאשר להבינו טוב יותר מזוויות נוספות?

הזדרזתי לגוגל ומצאתי את המילים באנגלית (ואף בעברית), בצירוף פרשנויות של אנשים שונים, כולל פרשנותו של גרפנקל, בהקדמה לשירת השיר בהופעה מלפני עשרות שנים.

אז מהי הפרשנות? כמו כל אומנות דגולה, נראה שהשיר מתלבש לחוויה אנושית בסיסית, אשר מופיעה בגילגולים שונים ובהקשרים שונים. לפי הבנתי, השיר הוא ביצוע מודרני לסבלו של אדם אשר חי את משל המערה של אפלטון. הוא תיאור של אדם אשר נתקל בתובנה, הארה, ב”אמת” כלשהי. בעודו משוטט הוא פוגש באחרים, אשר עיוורים לתובנתו. הוא מנסה להזמינם מחוץ למערה, אך הם נותרים בדממת בורותם.

דימויים ספציפיים בשיר מעודדים מספר פרשנויות לשיר לפיהן השיר מתאר את הבדידות בעידן המודרני וחוסר יכולתם של אנשים ליצור קשר האחד עם השני, ואף לאהוב. במקביל השיר מתאר את הסגידה של ההמון לאלילי שווא (פוליטיקאים, תרבות הפופ, פרסומות), תוך התנתקות ממה שקורה סביבם באמת.

מילות השיר מאפשרות לחרוג מהגבולות של מחבריו ולחשוב עליו כעל משל שמדבר על חוסר תקשורת בין אומות, המוגבלות בשימוש במדיום האינטרנטי בלבד לתקשורת אנושית (טוויטר ופייסבוק לעומת שיחות על תוך הלילה), וכן הלאה.

לאחר ההזנה למספר ביצועים, אני מצרף לפוסט הנוכחי את הביצוע הבא משנת 2009, לאחריו אצרף את מילות השיר עם התייחסות ישירה יותר:

Hello darkness, my old friend, I’ve come to talk with you again
Because a vision softly creeping, left its seeds while I was sleeping
And the vision that was planted in my brain, still remains
Within the sound of silence
האיש מגיע אל החשכה, ליבו מוטרד מהחזון שהגיע למוחו, כדי לשפוך את אשר על ליבו.

In restless dreams I walked alone, narrow streets of cobblestone
Neath the halo of a streetlamp, I turned my collar to the cold and damp
When my eyes were stabbed by the flash of a neon light, split the night
And touched the sound of silence
בחלומו הוא צועד, בודד, ואז אור נאון מבליח את החשכה, תופס את עיניו, ונוגע בצלילי הדממה (הבערות, הבורות, הפיספוס)

And in the naked light I saw, ten thousand people, maybe more
People talking without speaking, people hearing without listening
People writing songs that voices never shared, and no one dared
To stir the sound of silence
ובלילה החשוך (מתוך המקום של בדידות), ראיתי, רבבות אנשים – (הגעתי לאתר טוויטר/פייסבוק?)
מדברים מבלי לומר דבר (אומרים מילים, אך ללא הרבה משמעות)
אנשים שומעים מבלי שהם מאזינים (אנשים מרפרפים, צורכים, אך לא בהם מבינים, מפנימים, מגיבים?)
אנשים כותבים שירים – אשר קולות לא ישירו או ישתפו (ומה לגבי דברי המשמעות? מי שר אותם הלאה? מי מפיץ דברים של טעם?)
ואף איש לא מעיז, לערער את צלילי השתיקה (הבערות, הבורות, הפיספוס)

Fool, said I, you do not know, silence, like a cancer, grows
Hear my words and I might teach you, take my arms then I might reach you
But my words, like silent raindrops fell, and echoed in the wells of silence
טיפשים!, אמרתי, אינכם יודעים? השתיקה (הבורות, הניתוק, הבדידות), מתפשטת כמו סרטן. שמעו אותי כדי שאלמד אתכם, קחו את זרועי כדי שאוכל לגעת בכם.
אך דברי, כמו טיפות דוממות נפלו, על קירות של שתיקה.

And the people bowed and prayed to the neon god they’d made
And the sign flashed its warning in the words that it was forming
And the sign said the words of the prophets are written on the subway walls
And tenement halls, and whispered in the sounds of silence
והאנשים השתחוו בתפילה לאל הנאון אותו יצרו בעצמם. (תרבות הקפיטליזם? פרסומות נאון מרצדות? מסכי טלוויזיה עם תוכניות שיטחיות? מסכי פייסבוק?)
והשלט ריצד את הזהרתו במילים אשר בו הופיעו – “מילות הנביאים כתובים על קירות התחנה המרכזית ורחובות העניים, ונלחשות בצלילי השקט”.
(האם השלט כתב זאת? או שזה מה שמחבר השיר ראה? האם באמת אלוהי שלט הנאון ניסה להזהיר את קוראיו? או שזוהי הדרך שבה הזמר שלנו מפרש את צפייתו בשלט הנאון?)

——————————————

צלילי הדממה ומחאת האוהלים

אם הגעתם עד כאן, אתם אולי שואלים את עצמכם מדוע אני כותב את הפוסט הזה היום. והסיבה היא מחאת האוהלים שפשטה ברחבי ארצנו.
אנשים שונים אשר קשורים במחאה, יפרשו את השר “צלילי הדממה”, בדרכים שונות.
יהיו שיאמרו שהדממה היא הסכמתם של אנשים לקפיטליזם דורסני – כזה אשר מאפשר לעשירים להתעשר ומקצין את העוני של העניים.
יהיו שיאמרו שהדממה היא הא-פתיות של הנוער, נוער אשר מחובר למסכי המחשב והסלולר אך לא ממנפים את הרישות שלהם בשביל להביא לעולם טוב יותר.
יהיו שיאמרו שהדממה היא האפליה של היהודים את הערבים – אשר פוגעים בהם באופן זה או אחר.
יהיו אף שיאמרו שהדממה היא תקוות השווא של המפגינים, אשר מאמינים שבחסדי תקשורת האינטרנט הם יוכלו לשנות דברים שאמורים היו להישאר כמות שהם ללא שינוי, ללא מחאה.

גם לי יש את הדממה שבה אני מאמין. אך היא איננה חשובה, היא אינה עיקרו של הפוסט הזה.
מה שחשוב הוא להבין את הבדידות. להבין שאנחנו מוקפים באנשים שמרגישים בודדים בחוכמתם, בתבונתם. אנשים שבטוחים שהם יודעים מה נכון, אבל מרגישים שלא מבינים אותם, לא מצטרפים אליהם, לא מאמינים בהם.
מה שחשוב הוא שאם אתם רואים מישהו כזה, אל תשאירו אותו להיות לבד. תקשיבו, באמת תקשיבו, למה שאותו חבר שלכם אומר לכם. תענו לחבריכם במילים של טעם, מילים מהלב. ואם אתם מאמינים בחזון שלו? אל תשאירו אותו לבד – הצטרפו אליו!

כי למרות הפרשנויות הפוליטיות השונות של מהי ה”דממה” עליה מדבר השיר, ישנה פרשנות אחת שמשמעותה היא אושר אמיתי – והיא הפרשנות שאומרת שיש לכם חברים שמרגישים שהם לבד. וכל מה שעליכם לעשות הוא להיות שם, איתם (במעשיכם) – והם לא יהיו לבד יותר.

אתם לא לבד, וגם לא אני.
אני הולך להפגין במוצאי שבת למען מה שאני מאמין שהוא חזון טוב יותר לעתיד כולנו במדינה הזאת.
אני לא יודע מהי הדרך המדוייקת להגיע למצב שבו יהיה לנו דיור שהוא בר-השגה (בין אם בשכירות או ברכישה). אך אני מאמין שהצעד הבא הוא להגיע ב- 21:00 בדיוק, לכיכר הבימה פינת שדרות רוטשילד בתל-אביב.

בשנת 2007 כבר כתבתי את התסריט שלי להתאגדות חברתית דרך האינטרנט. אולי השנה זה יקרה. וגם אם זה לא יקרה ממחאת האוהלים הזאת, הרי שהיא (ביחד עם מחאת הקוטג’ שבדיוק ראינו), מעידה על תופעה שלא התרחשה מעולם בהסטוריה האנושית. הורדת רף התקשורת בין המוני אנשים, אשר מאפשרת לכידות חברתית מהירה.

להתראות בעתיד, הוא כבר כאן!

מוזיקה בקוד פתוח – על המקהלה הוירטואלית של אריק ויטאקר

הוידיאו הויראלי של אריק ויטאקר (שאני מתפתה לכנות אותו ההאקר הלבן) כבר זכה ללמעלה מ- 2 מליון צפיות. בוידיאו שלו, הוא המנצח על מקהלה, מקהלה של 185 קולות מ- 12 ארצות, כולם שרים יצירה שהוא הלחין ושיחרר לציבור. הנה 6 הדקות המדוברות:

על הוידיאו הזה שמעתי דרך הרצאת הטד (שכבר נשלחה אלי דרך כמה חברים שונים) שבו אריק מספר על היצירה של הוידיאו הזה, על איך שהכל התחיל מילדה אחת ששלחה לו קטע של עצמה שרה, ואיך שזה הפיח בו את התשוקה לשלב את קולותיהם של אנשים רבים, שונים, מרחבי העולם, דרך האינטרנט.

הקטעים המוזיקאליים הללו הם יפהיפיים, אך זו לא הסיבה שאני כותב עליהם היום. הסיבה היא כי הוידיאו הזה הוא המחשה של סוג של שיתוף פעולה, בתחום המוזיקה, שלא ניתן היה לעשות לפני כן (תחת תקציב סביר). תופעה שנדמה לי ראוי לכנות אותה “מוזיקה בקוד פתוח”. הסיבה שאני חושב שהשם הזה הוא מתאים נובע מהצורה של התופעה – הרבה אנשים, כל אחד תורם במקצת את חלקו, למען יצירה של פרוייקט אחד גדול. כל זמר תורם את קולו (הקוד שלו), וביחד הם נרקמים לכדי פרוייקט שגדול מכל אחד בפני עצמו. כמו ויקיפדיה, לינוקס וכן הלאה.

ידוע זה מכבר שעולם המוזיקה הושפע רבות מכניסתו של האינטרנט. ההשפעה הכנראה ידועה ביותר היא שיתוף הקבצים אשר מטילות אימה על מוזיקאים (טוב נו, בעיקר את חברות הפקת המוזיקה) מהשאלה כיצד הם יתפרנסו כעת, כשאנשים לא צריכים יותר לקנות את חתיכת הפלסטיק שהם יוצרים כדי לשמוע מוזיקה. השפעות אחרות היו הכניסה של אינספור “אמני כורסא” שפתאום יכלו לשתף את אומנותם ולהיהפך למפורסמים בין לילה, פשוט כי הם נגעו במסה קריטית של אנשים שלחצו “שתף” (באופן דומה להשפעה של בלוגרים על עולם העיתונות, כנראה).

והנה מגיע אריק ויטאקר עם בשורה חדשה, עם הדוגמא המאלפת של הדרך שבה האינטרנט יכול לאפשר לעשות משהו שמעולם לא שמענו עליו לפני כן.
אגב, בהיבט השיווקי של הפרוייקט הזה, יש אלמנט פנטסטי והוא שכל אחד מהמשתתפים בסרטון הזה יקפיד לשתף אותו עם כל חבריו (משהו שלא בהכרח קורה עם מתכנתים או אנשים שכותבים ערכים בויקיפדיה). זוהי כנראה הדרך הכי מוצלחת שנתקלתי בה כדי ליצור סרטון ויראלי – ליצור סרטון שמספר גדול (אשר מגיע מאוכלוסיות מאד נבדלות) לקחו בו חלק, והם בעלי אינטרס אישי בהפצתו.

הפרוייקט הזה, בעיני, הוא רעיון שראוי לשתף אותו הלאה…

הוידיאו-קליפ של נמרוד שפירא זכה להיות הקליפ הרישמי ל-“המתן לי” (שירו של המוזיקאי מובי) :)

עידכון: הקליפ זכה!
(כתבו על זה בווינט)
הקליפ ל-“Wait For Me” שיצר הסטודנט לקולנוע נמרוד שפירא, יהפוך לקליפ הרשמי של מובי ויזכה את יוצרו ב-5,000 דולר.

* * * *
אם ברצונכם להצביע לקליפ, לחצו כאן, ואז לחצו על VOTE, שמתחת לסרטון מצד ימין
* * * *
(פורסם במקור ב- 11 לאפריל 2010)
אני לרוב לא נכנס לאימייל שאומרים “תיכנס ותצביע כאן!”, אבל אחרי שקיבלתי המלצה על הקליפ גם מאבא וגם מאחי הגדול, אמרתי שאני אתן לקליפ הזה ניסיון, מה כבר יכול להיות.

אז צפיתי, וכל כך נהניתי שהחלטתי לשתף: (המשך מתחת לקליפ)

שיר/מכתב-פתוח בנושא פיראטיות מוזיקה ושיתוף קבצים

הרגע נתקלתי ביציאה המבריקה של דן-בול (אשר אותרה כאן)/

מסתבר שלאחרונה פתחה מוזיקאית בשם לילי אלן (הנה דוגמא לשיר מפורסם שלה) בלוג אנטי-פירטיות עבור מוזיקאיים. הבלוג התחיל כהמשך לביטויי חוסר שביעות הרצון שלה ממוזיקאים אשר תומכים בהורדות פיראטיות.

ואתמול הגיב לה דן-בול, בקליפ אשר מזמר את כתיבתו של מכתב פתוח ללילי אלן ואשר מבקר את עמדותיה. שימוש מבריק במוזיקה לתגובת-נגד מחאתית:

אני אוהב מה שאנשים עושים עם האינטרנט 🙂