שולחן-הליכון: תפסיקו לשבת מול המחשב ותתחילו ללכת מולו!

לפרוטוקול: אני כותב את הפוסט על השולחן-הליכון שלי, תרתי משמע.

הפוסט הזה מיועד לאנשים שיושבים יותר משעה ביום מול המחשב, ומרגישים שזה לא בריא לגוף שלהם.
הרעיון שאני מציג בפוסט הזה הוא (לדעתי) אחד מהמהפכניים שבהם נתקלתי: אהבתם את הפוסט? אנא הפיצו אותו הלאה!

בפוסט הזה אני אתאר את הבעיה של חוסר-התנועה המודרנית, את הפתרון בו נתקלתי (שולחן הליכון), סרטוני הדגמה, קישורים רבים (למאמרים פופלאריים ואקדמיים), המלצות שימוש, והזמנה לשיתוף פעולה. ונתחיל:

הבעיה: אנחנו לא זזים!

בוא נסתכל לרגע במציאות הקשה בפנים: אנחנו לא זזים מספיק.

בעידן הטלוויזיה, והאינטרנט (הפייסבוק, הצ’טים וכל השאר), התאהבנו במסך המחשב שלנו יותר מידי. וככל שאנחנו מתבגרים, ההשפעות של זה נהיות גרועות יותר ויותר עם הזמן:

  • אנחנו מתחילים להרגיש כאבים בכל מיני איזורים בגוף (הצוואר הכתפיים, הגב התחתון, מפרקי הירך, הבירכיים).
  • הנשימה שלנו נהפכת להיות שטוחה יותר (מתי בפעם האחרונה לקחת נשימה עמוקה?)
  • ואין לנו יותר כושר – כשאנו מנסים לצאת להליכה ארוכה, אנחנו פתאום מגלים שאנחנו צריכים לשבת הרבה יותר מהר ממה שחשבנו שנצטרך.

הפתרון שיכשל: “התעמלות”

ההשפעות המייטיבות של פעילות גופנית הן ידועות (ברמה כזו או אחרת) לכולנו. פעילותו גופנית שומרת על מסת שרירים, צפיפות עצמות, תנועתיות במפרקים, הקטנת סיכון לשלל מחלות, חיזוק המערכת החיסונית ומצב הרוח.

ולמרות כל זאת, אתם לא מתעמלים. וסביר שאתם אפילו קצת מרגישים רע עם עצמכם שאתם לא מתעמלים. ועדיין, רוב הסיכויים שלא תתחילו. וגם אם התחלתם, בואו נהיה כנים: זה לא מספיק. ללכת כמה פעמים בשבוע למכון כושר או לשיעור צ’י קונג (הקישור הוא למורה שלי, אמיר ניסן – מומלץ ביותר) – זה פשוט לא מספיק. אפילו לעשות אימון יומי של חצי שעה, זה כנראה לא מספיק.
למה אני אומר שזה לא מספיק? כי את שאר היום אתם מעבירים בישיבה. לא סתם ישיבה, ישיבה בתנוחה אחת, כמעט בלי תנועה, ולרוב מול מסך מחשב. ואני מתקשה להאמין שזה בריא לנו. אפשר להתווכח עד כמה זה לא בריא לנו (ולהתחיל לראות איזה מחקרים עשו בנושא), אבל אני לא חושב שמישהו מכם יערער על זה שזה לא נשמע בריא.

הפתרון ה”אמיתי” צריך להיות שבמהלך היום, כל יום, אנחנו נפעיל את הגוף. הפעילות יכולה להיות מתונה, רגועה, אבל שתהיה כל יום (ורצוי שזה יהיה יותר מפעם אחת).
והסיבה שזה לא קורה כרגע היא שבשביל לעשות דבר כזה, אנחנו צריכים לבצע שינוי משמעותי באורח החיים הנוכחי שלנו, שינוי אשר יגזול מאיתנו זמן שאנחנו נותנים לדברים שבאמת חשובים לנו (כמו לקרוא על האיום האיראני, או על צדק חברתי, או לראות סרטוני יוטיוב של חתולים חמודים).

עד לכאן אתם איתי? עכשיו הרשו לי לספר לכם משהו חדש…

שולחן-הליכון: פתרון “מוזר” אבל שעובד!

כאשר ניהלתי שיחה על הנושא עם בן-דודי, ינון לרנר (מעסה רפואי, מהטובים שהכרתי בחיי), הוא השיב לי כך: “טל, הפתרון האמיתי הוא שיהיה לך שולחן הליכון. אבל אתה לא תעשה את זה, כי רוב האנשים לא עושים את זה – כי זה מוזר להם מידי”.
טוב, כמו שאישתי (אוהבת הגאגא, לא ליידי גאגא) אמרה לי ביום השני לאחר שהכרנו “אתה אדם מאד אותנטי טל”, ואנשים אותנטים מנסים דברים מוזרים.
אז עכשיו בואו אספר לכם מה זה שולחן הליכון, ונחשוב על זה קצת ביחד.

שולחן-הליכון: מה זה בעצם?

“שולחן-הליכון” הוא פשוט להציב שולחן עבודה מעל מסלול-הליכה (אתם יודעים, מכשיר כושר ביתי כזה).

אדם אשר משתמש בשולחן-הליכון הולך באיטיות על מסלול-ההליכה בעודו ממשיך לבצע את פעילויות העבודה הרגילות שלו.
המטרה של שולחן-ההליכון היא לשלב תנועה ואימון עדין לתוך יום העבודה אשר הוא לרוב נייח.

במהירויות הליכה איטיות, אנשים מסוגלים לרוב לבצע פעילויות שולחניות רגילות כגון הקלדה, כתיבה, שימוש בעכבר ושיחות טלפון (עוד נתונים על זה מאוחר יותר).

הרעיון של שולחן-עבודה+הליכון (Treadmill Desk) הופיע עוד בשנת 1996 על ידי ד”ר סת’ רוברטס אשר תכנן והשתמש בשולחן כזה. מי שהוא כנראה מהאבות הרעיוניים של הקונספט הוא ד”ר ג’יימס לוין. עם זאת, לפי גוגל-תובנות-חיפוש, כנראה שעיקר העניין הציבורי (של דוברי האנגלית) בשולחן כזה התחיל רק במהלך שנת 2007. ומאז, העניין ממשיך לגבור. ראו את גרף החיפוש עבור הצירוף: “Treadmill Desk”

אתה רציני? אנשים עושים את זה?? *אתה* באמת עושה את זה???

אני הכי רציני שיש.
לעדות, הנה תמונות שלי על שולחן ההליכון שלי (בלבוש ביתי משהו, אבל עדיין), הקליקו בשביל תמונה מוגדלת (זה יקח שניה לתמונה להיטען):

יש מאמרים בעברית על השולחן-הליכון?

מצאתי כמה, אבל לא הרבה.

יש מאמר מהאתר של גלובס, מלפני פחות משנה, שבו מראיינים את דני דנקנר (לא קשור לבנק הפועלים) על השולחן הליכון שלו. בעקבות המאמר שוחחתי עם דני בטלפון מספר פעמים, והוא עזר לי רבות בקבלת ההחלטה להתחיל עם הפרוייקט הזה (דני – תודה!)

דני גם כתב מאמר משל עצמו אשר הופיע באתר באופןטיבעי.

והנה מאמר נחמד מהארץ שמסכם ערימה של מחקרים ותוצאות על עד כמה ישיבה רעה לנו.

ומסתבר שמלבד דני, ואני, יש עוד אנשים בעולם שמתעניינים (מאד) בנושא הזה. הנה כמה סרטוני יו-טיוב של אחרים שמדברים ועושים את אותו הדבר:

להמשיך לקרוא שולחן-הליכון: תפסיקו לשבת מול המחשב ותתחילו ללכת מולו!

רוקדים למען נפגעי רעידת האדמה ביפן ביום שלישי הקרוב

ביום שלישי הקרוב (05.04.2011) צפוי להתקיים אחד מהאירועים המעניינים והמרגשים ביותר של חובבי התנועה בישראל. יתקיים שיעור גאגא פתוח לקהל הרחב, עבור יפן בנמל תל אביב (האנגר 11), בשעה 20:30 (פתיחת דלתות ב- 19:30), בהנחיית אוהד נהרין (המנהל האומנתי המבריק של להקת המחול המדהימה, בת שבע).
כל ההכנסות ייתרמו לנפגעי רעידת האדמה והצונאמי ביפן (מחיר מינימאלי לכרטיס הוא 50 ש”ח), אנשים מוזמנים גם לתרום יותר.

כפי שנכתב כאן:

[…] הכספים שייאספו יועברו לצלב האדום היפני, באמצעות חשבון בנק שנפתח במיוחד ע”י שגרירות יפן בישראל.
נהרין: “הרעיון נולד בשיחה עם זוגתי ארי, זוהי מטרה נעלה ומצאנו דרך לעזור לנפגעי האסון וגם את האפשרות לגרום לאלה שיבואו שעה של תענוג.”
“העצב אינסופי” אומרת ארי נאקמורה, בת-זוגו של נהרין, ילידת יפן. “אני שמחה שאני יכולה לקחת חלק באירוע הגאגא ולהיחלץ בדרך זו לעזרתם של רבים.”
[…] עד היום אירוע הגאגא הגדול ביותר שקיים נהרין כלל 200 משתתפים בלבד. אנחנו מקווים שהפעם יגיעו כאלף איש.

גאגא אנשים מיועד לכל אדם ואין צורך בניסיון קודם בריקוד. גאגא מחבר אנשים לתענוג, גרוב ומאמץ, מחזק את הגוף, מגמיש ומעורר אותו. את הגאגא מתרגלים בבגדי נוחים ואין צורך בלבוש מיוחד. משך השיעור הוא כשעה של תנועה ללא הפסקה, בהתאם להוראות המורה. אוהד נהרין ינחה את השיעור בעזרתם של מורי גאגא נוספים – רקדני להקת מחול בת- שבע.

הקהל מוזמן להגיע בבגדים נוחים, ללא תיקים או חפצים אחרים.
יום ג’, 5 אפריל 2011 בשעה 20:30, פתיחת דלתות 19:30.
ניתן לרכוש כרטיסים במכירה מוקדמת
בטלפון 03-510-4037 או דרך אתר הלהקה www.batsheva.co.il
ביום האירוע יימכרו כרטיסים במקום במזומן בלבד

לפרטים נוספים על מהו שיעור התנועה המדובר, תוכלו לקרוא בפוסט שכתבתי על מה זה שיעורי התנועה “גאגא”.
להמשיך לקרוא רוקדים למען נפגעי רעידת האדמה ביפן ביום שלישי הקרוב

גאגא – שיעורי שפת-התנועה של אוהד נהרין ולהקת בת-שבע (אודות ומערכת-שעות)

עידכון: אתר הבית הרישמי של גאגא אנשים עלה לאוויר. פרטים עדכניים על שיעורים לקהל הרחב אפשר לקרוא כאן.
* * * * * *
בשנתיים האחרונות התחלתי להגיע לשיעורי “גאגא”, שפת-התנועה שפיתח אוהד נהרין.
היות וגיליתי הערב שאין מידע מאורגן על “גאגא” באינטרנט, אני מפיץ כאן ריכוז של מידע והסברים למען נוחיותכם: מתי, איפה, מי, כמה ומה (מה זה גאגא).

הנה סרטון קצר בו שתי רקדניות מבת-שבע מדגימות על עצמן תירגול גאגא (הסבר מילולי מופיע בסוף הפוסט):

מתי יש שיעורי גאגא (לוח שעות)

שיעורים בהם מלמדים “גאגא” לקהל הרחב (המכונה גן: “גאגא אנשים”) מתקיימים בכל ימות השבוע:

  • בימים א,ב,ד,ה מתקיימים שני שיעורים בערב, בשעות 19:00 ו – 20:15
  • ובימים ג, ה, ו בבוקר בשעה 09:00

איפה מתקיימים שיעורי גאגא

להמשיך לקרוא גאגא – שיעורי שפת-התנועה של אוהד נהרין ולהקת בת-שבע (אודות ומערכת-שעות)

אומנות זה חשוב! הנה דוגמא למה (ריקוד-אולמות מהמם של זוג הומואים)

אישתי הנפלא דבורה אוהבת לכנות את עצמה embodied scholar או “אשת אקדמיה אשר בגופה”. מלבד היותה רקדנית מגיל 6, הרי שבגיל 20 היא החליטה לפנות לאקדמיה לתחום (שמי היה מאמין שקיים) בשם ההסטוריה של הריקוד, ענף בהסטוריה של האומנות שלא קיים (עדיין) בארץ, אבל שוקק וחי בארצות הברית (משם היא מגיעה).
עד אשר הכרתי את דב הייתי זר לעולם הריקוד, ושוב ושוב הייתי שואל אותה (ואני שואל עד היום) “למה זה בעצם חשוב?”. למה ריקוד חשוב? למה אומנות חשובה?
דבורה נתנה לי אינספור תשובות עד היום, אבל אחת מהן שבלטה הייתה “לא ייתכן עולם של בני אדם שלא תהיה בו אומנות. בעולם שאין בו אומנות (וריקוד) הוא עולם שלא הייתי רוצה לחיות בו”.

זו תשובה דרמטית וקצת מהממת, בעיקר בשביל מישהו כמוני שלא חי אומנות על בסיס קבוע.

אך אחת לכמה זמן אני נתקל במשהו שממחיש לי עד כמה דבורה צודקת. והקטע שלפניכם הוא קטע כזה.

הקטע הבא לקוח מסדרה אמריקאית בשם “אז אתה חושב שאתה יכול לרקוד?”. סידרת המקור ל”נולד לרקוד” בארץ. בקצרה: אוספים רקדנים, נותנים להם לרקוד, מסננים אותם (דרך שופטים, ואז דרך הצבעות של הקהל דרך SMS-ים) עד שמגיעים ל”רקדן” הכי אהוד על הציבור (שימו לב – הכי אהוד, לא בהכרח הכי “טוב”).
הסרטון הבא לקוח מאחד האודישנים שהיו עכשיו בסדרה, והוא מציג זוג הומואים רוקדים ריקוד שלרוב שמור לזוגות מהמין ההפוך.
הריקוד סוחף, נוגע ומרגש באופן שמציג עבורי, סטרייט שרחוק מהסצינה ההומו-לסבית, משהו חשוב לגבי העולם של האנשים הללו שחיים חיי זוגיות השונים (אך דומים) כל כך לאלו שלי.

הנה הקטע:

(התפרסם במקור כאן)

מופע המחול “אויסטר” של עינבל פינטו ואבשלום פולק – המלצה חמה

לפוסט הזה יש מטרה אחת ויחידה – לחלוק איתכם שאם אי פעם תרצו ללכת אתם (או לקחת מישהו) למופע ריקוד – תקחו אותם ל”אויסטר”.

רקע – אני ועולם הריקוד בארץ: מאז שהכרתי את אישתי (לעתיד) דבורה, נתוודעתי לעולם המחול והריקוד (בארץ ובכלל). שמות שלפני כן לא עניינו אותי כמו אוהד נהרין ולהקת בת שבע, הקיבוצית, מחול במדבר ואדמה, ורטיגו, יסמין גודר, נעה דר ועוד ועוד – פתאום נהפכו שגורים בבית ומוכרים לי.

לאהוב ריקוד: ועם זאת, יש מרחק בין להכיר ללאהוב. הרבה מההופעות שזכיתי לראות (בעקבות ההזמנות של דבורה) הצדיקו את המשפט “כל הופעות המחול ארוכות מידי”. זו הייתה התחושה שלי ב- 90% מההופעות שראיתי, הן לרוב הרשימו אותי ביכולת של הרקנים ולפעמים גם היו תנועות שמצאתי מעניינות. אבל מכאן ללשבת שעה ולצפות באנשים זזים (לרוב למוזיקה לא מספיק מעניינת) יש מרחק – לרוב מצאתי את עצמי פשוט משתעמם.

היוצא מן הכלל: ועל רקע כל זה אוייסטר זורח כמו שוב דבר שהיה לפניו (למעט “אחד מי יודע” מדקא-דנס של אוהד נהרין). אחרי שעה של צפייה במופע “אוייסטר” של עינבל פינטו ואבשלום פולק, נשענתי לכיוונה של זוגתי ושאלתי אותי בקול עצוב “זהו? כבר נגמר?”

אני לא אתאמץ לתאר לכם את ההופעה. במקום זאת אסכם ואומר שהעולם שהמופע מצייר (בתנועה, מוזיקה, תחפושות ואפקטים) הוא קסום ושובה לב. הדימוי היחיד שיש לי אליו הוא התחושה שהייתה לי כשראיתי את ה”מסע המופלא” של מיאזאקי (סרט אנימה מקסים ביופיו)

רוצים עוד מהתחושה? אני מזמינכם להביט באסופת התמונות הבאה (לרקע מוזיקה מהמופע)

ואם החלטתם שאתם מוכרחים עוד, אז אני מפנה אתכם לשני מאמרים של אהובתי דבורה. הראשון התפרסם בג’רוזלם פוסט והשני הוא ראיון (פודקסט) עם היוצרים, תהנו: