בלוגרים של אוכל – 10 שניות של תהילה בחדשות ערוץ 2

אז את עיקר זמני אני מעביר בדברים כמו לאהוב את אישתי וללמוד סטטיסטיקה. אבל בין לבין גם יצא לי להקים כל מיני דברים חמודים, אוכל 101 הוא אחד מאותם אתרים. מדובר באתר שמרכז מאמרים מלמעלה מ- 101 בלוגרי אוכל (חומוס להמונים, הוא כמובן אחד מאותם בלוגים).

אתמול פנו אלי מחדשות ערוץ 2 (כתבת בשם "יעל אודם"), וביקשו ממני להציג נתונים על בלוגי האוכל במסגרת הכתבה "להיט ברשת: בלוגרים של אוכל". אני מופיע בין הדקות 1:05 ו- 1:15:

הלכתי לראיון הזה אתמול (למרות שהוא היה חסר לי כמו קוץ במרק), בגלל שמדובר בחוויה. אומנם כבר יצא לי להתראיין לפחות פעם אחת בטלוויזיה (בערוץ 10, ראיון על הארכת חיים), אבל כל הזדמנות להתנסות בתהליך של יצירת טלוויזיה זו חוויה מלמדת.

אז מה אני יכול להציע לכם לקראת הראיון הטלוויזיוני הבא שלכם:
1) תקחו בפרופורציות 1 – רוב הסיכויים שמראיון שהוקלט במשך 10 דקות (כאשר חוזרים על אותו המשפט שוב ושוב), ישתמשו בסוף רק ב- 10 שניות ממה שאמרתם (זה מה שקרא אצלי – אבל זה היה צפוי, וזה כמובן בסדר)
2) תקחו בפרופורציות 2 – אם המראיינת רוצה בטובתכם, לא יוציאו אתכם רע – אז אפשר להיות רגועים. (אם זה לא המצב – ומדובר בראיון שאיננו משודבר בלייב, אז תשקלו למה אתם עושים את זה)
3) תתכוננו 1 – תוודאו שאתם מגיעים בלבוש מתאים. ההמלצה שאני שמעתי היא לחולצות פשוטות וכהות (בלי פסים או ציורים)
4) תתכוננו 2 – בטלוויזיה אין זמן למשפטים ארוכים, מתוחכמים, חכמים, מדוייקים. רוצים פואנטה – קצרה, קולעת, מדוייקת. זה מה שינסו לקבל מכם, תכינו את עצמכם לזה מראש. תרשמו לעצמכם מראש מהם המשפטים בהם הייתם רוצים להשתמש, ותחזרו עליהם שוב ושוב עד שאתם אומרים אותם בחלקות.
5) יותר קצר מאשר מדוייק – כאשר ביקשו ממני להופיע רצו לדעת משהו מאד מעניין – כמה בלוגרים יש בישראל, ומהי הדמוגרפיה שלהם. עניתי לכתבת מראש ששתי השאלות מצויינות אבל שאף אחד לא ידע לענות את התשובה. לדעת כמה "בלוגרי אוכל יש" או "מיהם" אלו שאלות ענקיות אשר דורשת מחקר (שאף אחד לא עשה). אז במקום זה התפשרנו על זה שאני אתן בשידור את החסם התחתון (140 בלוגרי אוכל עליהם אני יודע, משום שהם נרשמו לאוכל 101). דבר שני שיעל ביקשה ממני זה להגיד מיהם האנשים. גם פה אמרתי – אי אפשר לדעת, אבל רצו ממני תשובה, אז מצאתי שבדף הפייסבוק של האתר יש כ- 800 אנשים (עבורם יש לי סטטיסטיקות של מין וגיל) כאשר ידוע לי שאלו אנשים שהם בלוגרי אוכל וגם קוראים שלהם. אז הבאתי את המספרים הללו כאומדן (גס, וכנראה מוטה) לדמוגרפיית בלוגרי האוכל בישראל (תחת ההנחה שהתמהיל של בלוגרים וקוראי הבלוגים, הוא של אנשים שהם איכשהו דומים – הנחה לא חסרת ביסוס, אבל אשר ראויה למחקר). זו דוגמא לטענה מורכבת שהסברתי למראיינת, אך לצערי לא היה אפשרות להכנס אליה בכתבה. עוד אנקדוטה לחשוב עליה…

לסיכום – אני מודה ליעל אודם על שהזמינה אותי להשתתף. ותודה לקפה קאימאק אשר הסכימו לארח את צוות החדשות ואותי במקום (לוינסקי 49)…

החוק שמאפשר להתעשר על ידי תביעת בלוגרים על “לשון הרע”

חוק איסור לשון הרע במדינת ישראל קובע שלשון הרע זה:

"דבר שפרסומו עלול – (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו… בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית".

לאחרונה החליט חבר הכנסת הנכבד מאיר שטרית (הזה שהגה את הרעיון של חוק המאגר הביומטרי) לקדם תיקון לחוק האיסור לשון הרע.

התיקון הוא שבכל מקום שבו כתוב שאפשר לתבוע ב- 50,000 שקל, יהיה מעכשיו ניתן לתבוע ב- 500,000 שקל.
והרי מה שהוא כותב כדי לנמק את הצעתו:

מאז שחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה–1965 חוקק הוא הוכיח את עצמו והיה מאד יעיל בתביעות דיבה.
לנוכח העובדה שהתופעה של פגיעה באנשים התרחבה יש צורך בהעלאת רף הענישה כדי להרתיע אנשים מלהוציא דיבה או לשון הרע ולשמור על כבודם של מי שמפורסמות ידיעות בנוגע אליהם. מוצע להעלות את הפיצויים שרשאי בית המשפט לפסוק לטובת מי שנפגע מהוצאת דיבה.

התפלאתי מאד לנוכח הקביעה של כבוד חבר הכנסת מאיר שטרית, שהתופעה של פגיעה באנשים התרחבה. לא ראיתי מחקר כמותי/איכותני שעסק בנושא בעת האחרונה.
גם לא ברור לי האם באמת העלאת הרף פי 10 תסייע בהרתעה באופן שיצדיק את הפגיעה בחופש הדיבור של אנשים ברשת.

מתוך סקרנות, רציתי לבדוק מה היו התביעות שהתרחשו בעת האחרונה נגד בלוגרים ברשת עקב לשון הרע.
חיפוש "תביעת בלוגר" בגוגל, הציף כמה מקרים.

  1. הראשון הוא המקרה המפורסם של תביעת תומר פרסיקו, על ידי הבודהה מאוריון (מדובר במקרה מאד רציני, ולא בבדיחה. אני רציני). יש כמה תוצאות בגוגל אודות המקרה הזה.
  2. השני הוא המקרה של תביעת הטכניון את גוגל, על כך שהיא מחזיקה בלוג שבו פורסמו השמצות שכנגד הטכניון.
  3. השלישי הוא התביעה של חברת שיווק את יובל דרור, על כך שהוא כתב עליהם באחד הפוסטים שלו שהעיסקה שהם מציעים היא "מופרכת" (כן, שמעתם טוב, איימו עליו בתביעה בגלל שהוא השתמש במילה מופרכת כדי לתאר את העיסקה שהם מציעים).

הצעת החוק של ח"כ מאיר שטרית (אשר מוגן מתביעות לשון הרע, מתוקף היותו חבר כנסת), מאפשרת לכל מי שמעוניין לתבוע את האחר, ללא הוכחת נזיקין, על סכום אשר צפוי למוטט את אותו אדם כלכלית.

אבנר פינצ’וק כבר כתב בנושא והציג סיכונים נוספים שמועלים בחוק.
באפשרותכם לעקוב אחר מצב החוק באתר הכנסת הפתוחה.
החוק עבר קריאה טרומית של 10 בעד למול 1 נגד. המתנגד היה ניצן הורוביץ בעוד שהאנשים שהצביעו בעד החוק הגיעו מהליכוד, ש"ס, הבית היהודי ויהדות התורה.

נחמתי היחידה היא שאילו החוק היה עובר, כנראה שמובילי מחאת האוהלים היו מסוגלים להתעשר רק מתביעות הדיבה על הדברים שכתבו כנגדם…

תחי ישראל.

עידכונים:

  • צבי טריגר כתב על הנושא בווינט – סיכום: זה רע לטוקבקיסטים ולמחאות פייסבוק.
  • עידו באום כתב על הנושא בדה-מרקר – סיכום: ד"ר תמר גדרון עשתה דוקטורט על הנושא, ומצאה שבאנגליה (שם יש חוקים קשים בנושא של לשון הרע), הייתה ירידה בכמות התחקירים כנגד גופים שנוטים להיות תובעים סידרתיים (למשל, בעלי הון סעודיים שנחשדו במימון טרור)

עוצמה רכה – כיצד סרטון של 3 דקות על עצמנו יכול לשפר את חוסנה המדיני של ישראל

השבוע התחיל זיו קיטרו (כנראה המשווק הרישתי המוצלח ביותר שאני מכיר) את הפרוייקט “חתיכות מחיי בישראל“, הנה 3 דקות שמסבירות במה מדובר ואיך להשתתף:

בקצרה: הפרויקט מציג רגעים מהחיים בישראל. לא ערוכים, אבל מזוקקים. חצי דקה עד דקה וחצי של רגעים, שיראו לעולם מי האנשים שחיים כאן, ולהבהיר שיש יותר לישראל מאשר פוליטיקה וקונפליקטים.

בעיני, מדובר בפרוייקט ההסברה הישרלי (האינטרנטי) המשמעותי ביותר שצץ אי פעם באינטרנט הישראלי. מדוע? זהו הנושא של הפוסט הנוכחי.
להמשיך לקרוא עוצמה רכה – כיצד סרטון של 3 דקות על עצמנו יכול לשפר את חוסנה המדיני של ישראל

חסויות: פרנסה לבלוגרים ועיתונאים לשעבר? (פוסט אורח)

מודל ה-Pay Per Post עשה עלייה די כושלת, בעיקר בגלל היעדר הגילוי הנאות. מודל החסויות צפוי לדעתי להצלחה גדולה יותר מסיבה פשוטה: המפרסם לא חייב להיות מושא הכתבה
מאת: שוקי גלילי
——————-
נתחיל בזה: מישהו משלם על הפוסט שהתחלתם לקרוא זה עתה. למישהו הזה קוראים “המקצוענים” ומדובר בחברה שמפעילה אתר בעלי מקצוע (מדריך מסווג לחיפוש אינסטלטורים, חשמלאים, טכנאים וכו’).

מכיוון שהם לקוחות שלי, אתם בוודאי לא מצפים שאהיה אובייקטיבי בחוות הדעת שלי עליהם וזה בסדר גמור – הפוסט הזה לא אמור לעסוק במקצוענים, שמשלמים על כתיבתו תמורת אזכור וקישור והתייחסות קצרה לעובדה שלאחרונה עלתה גירסה חדשה, משופרת ומעוצבת של אתר החברה.

מה שיפה כאן הוא שאני לא “נאלץ” לכתוב את הפוסט הזה, איש לא אמר לי מה צריך להיות כתוב בו, ולמעשה, קרוב לוודאי שפוסט דומה לזה היה נכתב ממילא – ובכל זאת יש מישהו שבחר לשלם על הזמן שאני מקדיש לכתיבתו.

אתם יכולים לקרוא לזה פרובלוגינג; אתם יכולים לראות בזה, אם תרצו, פתח ליצירת סוג חדש של עיתונות.

מפרסום סמוי לגילוי נאות

זה נשמע דומה, אבל זה שונה מאד, מתופעת ה”פרסום הסמוי” בבלוגים עליה דיווח עידו קינן לפני כשנה וחצי בכתבתו “קנה לך בלוגר” בעין השביעית.

שונה, כי אין כאן שום דבר סמוי – אדרבא, פתחתי בכך שאמרתי מי משלם על הפוסט הזה (או למעשה, על הזמן שאני מקדיש לכתיבתו). שונה, כי אני לא מחווה דעה על החברה ועל שירותיה (אם ממש חייבים, אני יכול לומר שהם אנשים נחמדים).

דווקא בגלל זה, הערך שנוצר עבור הלקוח שלי הוא גדול יותר והוא לא מסתכן ב”ריקושטים”, בפגיעה תדמיתית כתוצאה מחשיפה כמו זו של עידוק. או בבוז מצד קוראים שהם צעירים אך לא אהבלים, וקולטים שמנסים לעבוד עליהם מהשורה הראשונה.

האזכור שווה כסף

זה דומה קצת למה שקוראים באנגלית Pay Per Post – במקור, שמו של אחד האתרים הראשונים שקמו כדי לקשר בין בלוגרים לעסקים שרוצים שיכתבו עליהם ועל המוצרים שלהם.

התנאים לפעילות כזו בדרך-כלל מאד פשוטים: העסק משמש כספונסר, שמשלם על פוסטים שמזכירים אותו ו/או את מוצריו. בדומה לפרסומת במדיה הכתובה המסורתית, ישנה הבחנה ברורה (או לפחות אמורה להיות כזו), בין התוכן ה”מערכתי” לבין הפרסומת.

בישראל, כמו בישראל, לעיתים קרובות הגבול מטשטש והגילוי הנאות מושמט, בתקווה להוליך שולל את הקורא ולגרום לו לחשוב שהוא קורא תוכן אובייקטיבי. זה לא רק מעיד על זלזול בתבונה של הקוראים, אלא בעיקר על קוצר הראייה של מי שמשלם ועל האופורטוניזם של המתווכים והיוזמים של פעילויות כאלה.

לא צריך לרבע את המעגל

הגילוי הנאות הוא לא פתרון קסם, אבל הוא פתרון הוגן. כשאני אומר לכם מה המוטיבציות שלי ועד היכן מגיעה הנגיעה האישית למושא הפוסט, המידע הרלוונטי מונח לפניכם ואתם יכולים להחליט בכוחות עצמכם האם אני אמין בעיניכם או לא.

אבל אין צורך אפילו בזה; אני לא צריך לכתוב באריכות על הספונסר של הפוסט או להמליץ על שירותיו ומוצריו כדי שההוצאה תשתלם לו. האזכור והקישור הם כל מה שהוא מבקש.

מנקודת המבט של הבלוגרים, מודלים של חסויות ו-Pay Per Post הם פתרון מצוין, בבחינת זה נהנה וזה אינו חסר. זה כלכלי למפרסם, משתלם לבלוגר, ואיש אינו צריך לוותר על מה שהוא מאמין בו.

המפרסם מקבל מעמד של “פטרון אמנויות”, כי הוא מממן פעילות שבאופן רגיל נעשית באופן וולנטרי לחלוטין ובלתי משתלם בעליל. התשלום, יש לומר (לפחות במקרה שלי), הוא הוגן מזה שמשלמים בעיתונות.

פרובלוגינג אידיאולוגי

עיתונאים אינם יכולים – גם אתית וגם חוקית – לקבל כסף ממושא הכתיבה שלהם. כמובן, זה סידור נוח מאד מבחינת המו”לים, ששמחים לקחת על עצמם את העבודה המלוכלכת וגם את רוב הכסף.

בארץ, באופן ספציפי, הם גם עושים זאת בחזירות אמיתית ומדרדרים את עובדיהם, העיתונאים, למעמד מקצועי וסוציו-אקונומי נמוך יותר ויותר, משנה לשנה.

עיתונאים בדימוס, יכולים אמנם להרוויח יפה מכתיבה שיווקית לצורותיה, אבל זה הרבה פחות כיף מלכתוב על מה שמעניין אותך ומלהביע את דעתך – שזה הגזר המסורתי שמציעה העיתונות.

היתרון במודלים של מכירת חסויות, הוא שהמשלם אינו חייב להיות מושא הכתיבה. לדוגמא, חברת המקצוענים והאתר המשופר שלה (שמציע פרטים של בעלי מקצוע), אינם נושא הפוסט הזה.

זהו פוסט שממילא הייתי רוצה לכתוב ולכן אני שמח שנמצא לו ספונסר. אם הוא יפיק תועלת מכך, לפחות זה ייעשה בצורה גלויה ומכובדת ובתשלום נאות, מה שקשה לומר על מה שנעשה היום בעיתונות.

וורדפרס – מה לעשות אם אחרי שידרוג האתר קורס

בשימחה וגיל שוחרר לאוויר וורדפרס 3.0 המהולל.

אך לאחר ששידרגתי את אחד הבלוגים שלי באנגלית אליו, האתר קרס. מה עושים כעת ?
להמשיך לקרוא וורדפרס – מה לעשות אם אחרי שידרוג האתר קורס