גבול 67 בטוח יותר מהגבול שישראל דורשת (מבט אישי 300 – ד”ר שמואל גורדון)

לפני למעלה משנה וחצי פרסמתי בבלוג “הערכת מצב של חמאס” בעקבות עופרת יצוקה, שתורגם על ידי ד”ר שמואל גורדון.

היום, עקב החשש מפיצוץ שיחות השלום אשר מגיע עקב סיום ההקפאה על ההתנחלויות, פניתי שוב אל ד”ר שמואל גורדון בבקשה לשמוע את דעתו על מצבנו ולאן רצוי לישראל להתקדם הלאה. להל”ן מובאים דבריו לקריאה והתייחסות:

מבט אישי 300: גבול 67 בטוח יותר מהגבול שישראל דורשת

המוקד המעשי של דיוני השלום לפי הגדרת רוה”מ הוא סידורי הביטחון. המרכיב העיקרי בהם הוא הסדרת קו הגבול בין המדינות. השאיפה היא להתוות “גבולות ברי הגנה” לפי הגדרתו של אבא אבן (נכון, היה פעם שר חוץ נבון למדינת ישראל).
ישנם שני קווי גבול שעשויים להוות קווי יחוס לקו הגבול אליו שואפת הממשלה במו”מ עם הפלסטינים. קו גבול אחד הוא הקו כיום הנמצא על הירדן, באמצעותו מונע צה”ל העברת אמצעי לחימה ובמיוחד רקטות בעלות טווח מאיום על גוש דן, נתניה, חדרה, עפולה, מודיעין לוד ורמלה. קו גבול זה מעניק עומק אסטרטגי מוגבל להגנת הבטן הרכה של ישראל.
אולם הקמת מדינה פלסטינית שתשלוט ביהודה, שומרון, ואולי ברצועת עזה, אינה עולה בקנה אחד עם גבול זה. אם כי ייתכנו סידורים להחכרת רצועה צרה לאורך הירדן למשך תקופת זמן ניכרת. רצועה זו תעניק ביטחון מסוים מפני הברחות אך לא תהווה קו גבול לעצירת עוצמות של חזית מזרחית עתידית.
גבול ייחוס אחר הוא הגבול בשנים 48-67. שישראל חייתה אתו “בשלום”; ואומנם ממשלת ישראל קבעה, תשעה ימים בלבד לאחר מלחמת ששת הימים, כי היא מוכנה להחזיר את השטחים תמורת שלום. שומה על קובעי ההחלטות ברמה הביטחונית והמדינית להשוות את הגבול שהם תובעים כעת לגבול “הישן”.
הגבול לפני מלחמת ששת הימים לא היה אידיאלי. חסרונותיו העקריים היו: גבול ארוך ודי מפותל, קירבה מסוכנת לים, וחיסרון טופוגרפי מתון. חסרונות אלו היו בעלי משמעות במידה שהצבא הירדני היה נערך בגדה המערבית אולם בפועל, יהודה ושומרון היו מפורזים, הלגיון הערבי נפרס בעיקר מעבר לירדן ולא איים על ישראל במשך 19 השנים הראשונות לקיומה.
מה רוצה הממשלה כיום? היא שואפת לקו גבול דומה לגבול הישן אך יכלול שינוי בולט אחד – גוש הישובים שבמרכזו אריאל.
בירושלים יחול כנראה שינוי גדול בדמות שכונות עוטפות ירושלים כמו גבעת זאב, בצפון עד גילה בדרום, ומעלה אדומים במזרח, כמובן ללא שכונות וכפרים פלסטינים, אך סוגיית ירושלים כה ייחודית שמוטב להשאיר אותה מחוץ לדיון הביטחוני.
מי שעיניו בראשו ומונחת מפה לפניו, יכול להיווכח שהגבול החדש אינו בטוח יותר מהישן. ההיפך הוא הנכון, נוצרים איומים חדשים ובעיות חדשות הנובעות מ”מובלעת” אריאל ובנותיה. הגבול ארוך הרבה יותר, מפותל יותר, חסר הגיון צבאי וקשה להגן עליו מפני פיגועים למיניהם. “הפרוזדור” לאריאל והגבול סביב כל הישובים אינו “מסתדר” אם שום הגיון טופוגרפי. אומנם יש האומרים כי הטופוגרפיה – פני השטח – איבדה מחשיבותה עקב אמצעי הלחימה החדשים, אך כאשר עוסקים בהגנה מפני חדירות מחבלים ונסיונות פיגוע, יש לשטחים שולטים, קו גבול קצר ורצף טופוגרפי חשיבות רבה.
הטריז שמהווה גוש אריאל ברצף המדינה הפלסטינית שתקום יהיה מקור לתסיסה, לעוינות, ועירור מתמיד של ארגונים פלסטינים נוגדי-הסדר, לפגע, לפגוע ולחבל בהסדר ובאוכלוסיה היהודית כדי “לישר את הגבול”. כפי שהסדר שיעביר את השליטה בהר הבית והכותל המערבי לפלסטין יגרום תסיסה מתמדת ונסיונות חבלה בהסדר מצד תנועות לאומניות בישראל. בשני המקרים הסכם השלום יהיה שביר ומועד לפורענות.
אם כך: במידה שפיו וליבו של ראש הממשלה שווים כשהוא קובע שהביטחון הוא השיקול העיקרי בהסדר השלום – הרי שקו הגבול הישן – גבול 67 – עדיף על קו הגבול החדש.
ישנם שיקולים היסטוריים ורגשיים לקביעת קו הגבול שאין לכפור בחשיבותם, אך הטיעון שקו הגבול החדש עלול לפגוע בביטחון חייב להיכנס לשיח המדיני, הציבורי, והביטחוני. משום מה עדיין לא הוטל ספק ב”חשיבות האסטרטגית” כביכול של מובלעת אריאל, ולא נאמר בריש גלי שהוא מהווה מכשול כבד בפני השגת הסדר בר-קיימא.
הגיעה העת להפשיל שרוולים, לערער על מוסכמות ולבדוק מחדש את קו הגבול העדיף מבחינה ביטחונית.

למען השקיפות: כותב שורות אלו סבר מיד לאחר מלחמת ששת הימים, כי השגת שלום כולל מצדיקה את החזרת כלל השטחים. ראה בקובץ “שיח לוחמים”.

השאר תגובה