היום טילפנה אלי לסלולרי קרובת משפחה אהובה. לאחר מספר דקות שיחה, היא ציינה שפורסם מחקר ששיחה בטלפון עלול להגביר את הסיכון שלנו ללקות בסרטן מוח ב- 40%, ושאולי כדאי שלא נאריך בשיחה.
זו הזדמנות טובה לשאול, האם זו באמת המסקנה המתבקשת.
רקע: הידיעה ב-YNET על הסרטן מהסלולארי
נתחיל בעובדות, הנה צילום מסך של הידיעה שפורסמה ב- YNET. הכותרת הייתה "מחקר: חצי שעה בנייד מעלה ב-40% סיכון לסרטן"
(אגב, שימו לב איך שמתחת לידיעה על סרטן המוח מהסלולרי, הופיעה במדור המחשבים הידיעה "לסלולרי: אוסף משחקי פנאי לטלפון אנדרואיד")
אבל האם באמת חצי שעה בנייד מעלה את הסיכון לסרטן ב- 40%? ובעצם, מה זה אומר שהסיכון עולה ב- 40%? 40% ממה?
ובכן, נתחיל בלהכנס למאמר ולקרוא את הפירוט:
המחקר הבינלאומי הגדול מסוגו, שכלל כעשרת אלפים איש ב-13 מדינות, כולל ישראל, מצא סיכון מוגבר ב-40% לגידול מוחי בקרב אנשים המדברים חצי שעה ביום או יותר. פרופ' סדצקי, האחראית על המחקר: "התוצאות מטרידות – זמן החשיפה של הנבדקים זעום לעומת המקובל היום". החוקרים: מגבלות המחקר דורשות מחקר נוסף כדי לבסס את הקשר
הפיסקה הזו עדיין מאד מפחידה. נשמע שזה מחקר מאד גדול (עשרת אלפים איש ב- 13 מדינות), המחקר מצא סיכון מוגבר לסרטן ופרופסורית מוטרדת מהתוצאות. אבל מה אומר המשפט האחרון? "מגבלות המחקר דורשות מחקר נוסף כדי לבסס את הקשר"
מה זה אומר?
לשם כך נעיין בכתבה עד שנגיע אל הפיסקה שבה מצוטטת פרופסור סדצקי כאומרת: "תוצאות המחקר לא הוכיחו כי קיים סיכון, אך גם לא שללו סיכון כזה"
וכעת יעצור הקורא החרוץ וישאל: אבל אם לפני רגע היא אמרה שהתוצאות מטרידות, למה היא אומרת כעת שהמחקר לא הוכיח כי קיים סיכון? האם יש סיכון או אין סיכון?
בין תוקף מדעי למהומה עיתונאית
הכתבה הזו היא דוגמא מצויינת למצב שבו השאיפה של מדענים לטענות מבוססות מתנגשת בנטייה של העיתונות ליצר מהומה.
מצד אחד יש לנו מדענים שמנסים לומר דברים שיוכיחו את עצמם בעתיד. מדוע? ראשית מכיוון שזה אידאל טוב לשאוף אליו, ושנית מכיוון שאם מדען יטען טענה שתופרך בפעם הבאה שמישהו יעשה מחקר על הנושא, אז השם הטוב של המדען ייפגע (מה שישפיע על יוקרה, פירסומים, יכולת לקבל מענקים, קידומים וכו').
מן הצד השני, יש לנו את העיתונאים שרוצים להשיג את תשומת הלב של קוראיהם. מדוע? כיוון שהמשמעות של תשומת לב ציבורית לעיתון היא כסף (לרוב מפרסומת). לעיתונת יש מוטיבציה ליצור הרבה הזעקות, אפילו במחיר של יצירת הזעקות שווא, הם הילד שקורא "זאב זאב" כמה שרק אפשר, כדי לקבל תשומת לב.
כמובן שאני עושה פה קריקטורה משני הצדדים. גם מדענים רוצים פירסום ותשומת לב, וגם לעיתונות יש שאיפה לשמור על שמם הטוב. ואף על פי כן, קריקטורה של המצב היא כנראה התיאור המדוייק ביותר, ראו לדוגמא את הקריקטורה הבאה אשר מתארת את מעגל החיים של ידיעה מדעית:
אני חושב שזה בערך מה שקרה כאן היום.
אז מה עושים? בודקים מה כתוב במאמר
במקרה שנתקלים בידיעה כמו ב- YNET, הדבר האחראי (כלפי עצמנו) לעשות, הוא לחפש את המאמר המקורי שעל פיו נכתבה הידיעה.
במקרה שלנו, המאמר המקורי נקרא:
Brain tumour risk in relation to mobile
telephone use: results of the INTERPHONE
international case–control study
ואפשר להוריד אותו מכאן. (תודה לויקיפדיה האנגלית שמצאו את המאמר בשבילנו)
בתחילת המאמר מתוארות המסקנות של המחקר (הדגשה שלי):
Overall, no increase in risk of glioma or meningioma was observed
with use of mobile phones. There were suggestions of an increased
risk of glioma at the highest exposure levels, but biases and error
prevent a causal interpretation. The possible effects of long-term
heavy use of mobile phones require further investigation.
המשמעות של זה היא שאיננו יודעים, שהמחקר איננו חד משמעי, שאין בו עדות בשביל הסקת מסקנות חד משמעית!
כמו שכתבתי בהרחבה בזמנו כאן, קורלציה איננה סיבתיות. זה ששני דברים קרו ביחד, לא אומר שהאחד גרם לשני.
והנה עוד קריקטורה בשביל ההפנמה שקורלציה איננה סיבתיות
הבנו אותך, אבל תאכל'ס מה לעשות? להשתמש בסלולרי או לא?
פרופסור סדצקי (שאני משוכנע שמבינה בתחום היטב) אמרה: "לדעתי כמומחית בבריאות הציבור, האינדיקציות האלה מצדיקות נקיטת עמדה זהירה" והוסיפה כי "ישנה תת הערכה של הסיכון האמיתי וסביר להניח שהוא גבוה יותר".
עכשיו השאלה מה עושים עם זה.
מעיון במאמר, אני רוצה להפנות לעמוד 7 והילך, שם מופיעות הטבלאות שמסכמות את תוצאות המחקר.
מה שמעניין בטבלאות הללו אינם הנתונים, אלא דווקא התיאור של הנתונים בכותרת.
בתיאור נכתב: excludes use with hands-free devices
כלומר – הם הסירו מהצגת הנתונים שלהם את האנשים שהשתמשו בדיבוריות ואוזניות. ומה שאני שואל את עצמי (בקול רם) זה מדוע.
הנה הניחוש שלי (זה רק ניחוש, אני לא יודע באמת): אני מנחש שהם הסירו את הנתונים הללו, מכיוון שהנבדקים שהשתמשו בדיבוריות ואוזניות דיללו להם את האפקט. הם רצו לסיים את המחקר עם איזשהם תוצאות ברורות, והוספת הנבדקים הללו יצרה להם בעיה משמעותית בהצגת התוצאות.
המשמעות של זה עשויה להיות (אבל לא בהכרח), ששימוש באוזניות או דיבוריות מגינות על הסכנה הפוטנציאלית לסרטן כתוצאה מהשימוש בסלולרי.
האם זה באמת כך? אני לא יודע. בשביל זה הרי צריך לעשות מחקר…
ולפני שנסיים – מה זה בעצם סיכון מוגבר ב- 40% ??
(פה הכביש נהיה קופצני, ראו הוזהרתם)
סוג המחקר שמתואר בכתבה הוא של case control study (אחת משיטות המחקר היותר קלות, אך גם הרבה יותר בעייתיות, במחקר אפידמיולוגי).
שזה אומר – תמצאו לנו חולים (בסרטן מוח), אז תמצאו אנשים בריאים שדומים לחולים. ואז נשווה את פרופורציות השימוש של כל קבוצה בסלולרי. אם אחוז
זהו מדד לקורלציה בין הסרטן לשימוש בסלולרי.
המדד שבו השתמשו במחקר כדי לתאר "עליה בסיכון" מכונה odds ratio (אפשר לקרוא עליו עוד, הרבה, כאן)
לדוגמא: נניח שיש לנו 150 חולי סרטן. 50 מהם השתמשו בטלפון סלולרי למול 100 שלא השתמשו.
לעומתם, היו לנו 125 אנשים בריאים (הביקורת), 25 השתמשו בסלולרי למול 100 שלא השתמשו.
במצב כזה, ה- OR יהיה 50/100 ואת זה נחלק ב- 25/100 סך הכל אנחנו מקבלים OR = 2.
כלומר, בדוגמא שהבאתי, יהיה סיכון גדול יותר למשתמשי סלולרי בקבלת סרטן.
אבל המדד שמעניין אותנו לדבר עליו איננו ה- OR אלא ה- RR.
RR (או Relative Risk), משמעותו מדד ל"סיכון יחסי" המשמעות שלו (שהיא זו שמעניינת אותנו) היא מהו היחס בין אחוז החולים בסרטן אצל המשתמשים בטלפון סלולרי, חלקי אחוז החולים בסרטן אצל הלא משתמשים בטלפון סלולרי.
או במילים אחרות, כמה יותר חולים יהיו לנו בסרטן, בגלל שהם השתמשו בטלפון סלולרי.
אז לדוגמא, אילו ה- RR היה שווה ל- 2, זה היה אומר שאם כולם משתמשים בטלפונים סלולרים, אז חצי מהמקרים שחלו בסרטן היו יכולים להיחסך, אם לא היינו משתמשים בטלפונים סלולרים.
אבל רגע, מה שהמחקר שלנו בדק היה OR, לא RR. אז איך אפשר לקשר בין האחד לשני?
התשובה היא שבמקרים שבהם מדובר במחלה מאד נדירה (לדוגמא… סרטן מוח), אז ה- OR הוא די קרוב ל- RR (עוד על כך אפשר לקרוא כאן).
לכן, במקרה של המחקר שלנו, אם הם קיבלו OR של 1.4 עבור שימוש כבד בסלולרי ( של חצי שעה ביום), למול אי-שימוש, אז מכיוון שסרטן המוח זה דבר נדיר הם יכולים לומר שבעצם יש להם אומדן לא רע לכך שה- RR = 1.4.
כלומר, שבאוכלוסיה של משתמשי הטלפון הסלולרי יהיופי 1.4 יותר חולים בסרטן המוח מאשר היו אצלם אילו כל האוכלוסיה לא הייתה משתמשת בסלולרי.
דוגמא נוספת, ה- RR (סיכון יחסי) לקבלת סרטן ריאות עבור אנשים מעשנים הוא 23.3 (לפחות לפי הנתונים שכאן).
כלומר, יש פי 23.3 יותר מקרים של סרטן ריאות אצל אנשים שמעשנים, מאשר היה אילו הם לא היו מעשנים.
אז לסיום – לדאוג או לא??
באופן עקרוני – לדאוג. באופן ספציפי – לא לדאוג.
המחקר שבוצע לא יודע לומר לנו מה המצב.
הוא רק מצביע על כיוון שיש טעם לחקור אותו יותר לעומק.
האם אני חושב שכדאי לחקור את הנושא יותר? בהחלט! היות ותפוצת השימוש בסלולרים היא עצומה, הבדיקה של אופן השימוש הבריא במכשיר הזה היא הכרחית.
האם אני חושב שהממצאים של המחקר הנוכחי מעידים על סכנה? לא. הם מעידים על אפשרות תאורתית פוטנציאלית לסכנה, מה שאומר שצריך לבדוק – זה לא אומר שיש סכנה. באותה מידה בדיוק, המחקר הנוכחי גם גילה שאנשים שמשתמשים בסלולרי באופן קל עד בינוני הם בעלי פחות סיכון לחלות בסרטן המוח מאשר אנשים שלא משתמשים בסלולרי בכלל (בחיי, תפתחו את המחקר ותקראו). החוקרים חושבים שהסיבה לזה היא בחירה מוטה של קבוצת הביקורת אליה הם השוו את החולים (בעיה ידועה במחקרים מקרה-ביקורת). אז האם זה אומר ששימוש בסלולרי (אבל לא יותר מידי) בעצם מגן על אנשים מסרטן מוח (מאשר אם הם לא היו משתמשים במכשיר בכלל). גם כן לא – הם מעידים על אפשרות תאורתית פוטנציאלית לזה שיש פה גורם מגן.
איך יודעים? מבצעים מחקר מסוג שהוא בעל תיקוף מדעי חזק יותר מאשר מקרה-ביקורת (לדוגמא, מחקר עוקבה כבר יהיה שיפור).
* להזכיר: אינני רופא, פסיכולוג, כירפורקט, פסיכופט או ניורולוג – אין במאמר זה משום מתן המלצה בעלת יומרה רפואית משום סוג שהוא. רוצים עצה מקצועית – אנא פנו למומחה ושלמו לו עבורה 🙂
פוסט מעולה. זה ממש מגניב לכתוב באופן שמאפשר גם לאנשים שלא מבינים בתחום להתמצא קצת בסטטיסטיקה (והאיורים גאוניים)
טל גלילי, דבר ראשון, לא התכוונתי לפגוע בך אישית.
עם הדעה שלך, לאומת זאת, אני לגמרי לא מסכים.
וביחס לתגובתך לתגובה שלי אני יכול לאמר לך כי סיכוי קטן מאחד יכול להראות על דבר אחד, ודבר אחד בלבד: הטיה במחקר ובקבוצת הביקורת, ומזה אפשר להסיק, ויסכימו איתי מדענים רבים בכל העולם, כי כל תוצאות המחקר הן תוצאות חסר!
גם עורכי המחקר הבינו את זה ופרסמו את נספח שתיים המנסה לתקן את ההטיה בצורה מתמטית.
ומשום שלא התייחסת לבעיות אחרות במחקר אמנה אותן כאן:
בעיות במחקר:
1. המחקר מגדיר "משתמש רגיל" כאדם שמדבר בסלולר 30 דקות בחדוש למשך חצי שנה.
מה הבעיה ?
משתמש רגיל, ממוצע מדבר בעולם שעתים בחודש ובארץ יותר מ 11 שעות בחודש!
2. המחקר מגדיר "משתמש כבד" כאדם שמדבר בסלולר כ 30 דקות ביום.
מה הבעיה?
רוב האנשים שאני מכיר הם משתמשים כבדים לפי הגדרה זו.
3. איסוף הנתונים בוצע על פי מילוי טופס שאלות על הרגלי השימוש.
מה הבעיה?
חוסר דיוק בנתונים, אדם שמרבה בשימוש נוטה להמעיט ואדם שלא עושה שימוש נוטה לתת אומדן יתר.
4. לא נבדקה חשיפה של ה"לא משתמשים" לקרינה ממקורות אחרים.
מה הבעיה?
במקרה שהם כן נחשפים אבל במחקר הם נחשבים לקבוצת ביקורת, והם כן פיתחו גידולים, הדבר יעלה את אחוז החולים בקבוצת הביקורת המשמשת כייחוס לקבוצת המשתמשים.
5. אנשים שמתו במהלך המחקר הושמטו מהמחקר למרות שאיסוף הנתונים הושלם.
מה הבעיה?
נו באמת, ברור שפעולה כזו תוריד את אחוזי החולים בקרב המדברים בסלולר (אם אכן הסלולר הוא גורם למחלות) .
6. מתוך פרסום ב YNET : "החוקרים סיכמו כי "סיכון מופחת הקשור בשימוש בטלפונים ניידים בצורה סדירה נצפה עבור גליומה ועבור מנינגיומה. ממצא זה משקף קרוב לוודאי הטיית השתתפות או מגבלות מתודולוגיות אחרות". "
מה הבעיה ?
שוב מתוך הפרסום ב YNET: "לדברי סדצקי, "הרי אף אחד לא חושב ששימוש בסלולרים מגן מפני גידול במוח. הסיכון המופחת מוסבר על ידי הטיית משתתפים"." ואני מוסיף ומסביר כי הכוונה היא כנראה שתכנון המחקר בוצע בצורה כזו שהתוצאות יראו על סיכון נמוך יחסית למציאות.
לכן לפי דעתי המצב האמיתי עוד חמור פי כמה ממה שמראות התוצאות הסופיות של מחקר האינטרפון כפי שפורסמו
על דבר חשוב מאוד אף אחד לא דיבר כאן, והפליא אותי לראות שיש פה תגובות שקטלו בלי רחמים את הפוסט היפה, אבל שכחו גם הם לציין את העובדה שאמנם במחקר הישראלי נמצא סיכון מוגבר מובהק, אבל הוא היחיד מבין 13 המדינות שמצא תוצאה כזו – כל מרכזי המחקר במדינות האחרות מצאו OR נמוך מ-1, לעתים אפילו מובהק! ד"ר סדצקי נמצאת בדעת מיעוט.
בעיה נוספת וחשובה היא בעיית הזיכרון (הטיית זיכרון): הרי איך התבצע המחקר? שאלו את הנחקרים על דפוס השימוש שלהם בסלולריים כמה שנים אחורה. החוקרים ביצעו מחקר נוסף, מעין "מחקר-בת" כדי לבדוק עד כמה דיווח הנחקרים אמין, והם גילו שיש בעייה רצינית של דיווח בשל הטיית זיכרון, ובאופן מפתיע (או לא) נמצא כי בישראל הבעיה הזו היתה הכי חמורה, כלומר הדיווח של הנחקרים הישראלים היה הכי פחות אמין! למשל, קאפא משוקלל לכל המדינות היה 0.49 (ר"ס 95% 0.44-0.55)ובישראל היה 0.28). יצאנו שקרנים.
הבעיה היא כמובן ברמה הפרקטית. בתקופת בהלת "הפרה המשוגעת" התגלו רק מקרים בודדים של המחלה שאפשר היה לייחס אותם לאכילת בשר נגוע. בכל זאת אסרו על אכילת בשר בקר גם במקרים של חשד קל בלבד שהוא נגוע. הסיבה פשוטה: מדובר במחלה איומה וסופנית שאיש אינו רוצה לחלות בה גם בסיכון נמוך מאוד. גם במקרה הזה מדובר במחלה קשה מאוד עם שיעורי תמותה גבוהים, וגם אם המחקרים לא יכולים למצוא קשר מובהק בינה לבין שימוש בטלפון סלולרי, עצם החשד לקשר כזה מעורר דאגה ואפילו חרדה. התגובה של פרופ' סדצקי היא, אם כן, נכונה. מה שהיא אומרת בעצם, אנחנו לא יודעים, אבל יש לנו חשד, ולאור הנסיבות זה מספיק כדי לדרבן אנשים להיות זהירים.
יהושע, אני כל כך התאפקתי שלא לכתוב על השוואות מרובות כאן שאתה לא מדמיין! 🙂
(אני עושה את התזה שלי אצל פרופסור יואב בנימיני, אצלו לא ניתן ללמוד מבלי לדעת על השוואות מרובות 🙂 )
עוד שתי נקודות חשובות:
1. הקורולציה שהם מצאו היא "בקושי" מובהקת – הגבול התחתון של רווח הסמך הוא OR = 1.03
2. האם הם עשו תיקון להשוואות מרובות? לפי מה שהבנתי מדובר ב-20 השוואות, מה שבהחלט עלול לגרום לעיוות של הנתונים
תודה על הלינק המעניין ארנון…
תודה, טל, על ההתייחסות הבלתי-מתלהמת. כדאי מאוד להתייחס גם למגבלות המחקר, כפי שמסבירה אותן פרופ' סדצקי בעצמה.
תגובות:
שם – אכן, זה משעשע.
***
אסף – (הכל נכתב ברוח טובה, אנא קח אותה ככזאת)
א) אני מסכים שצריך להשתמש בשכל הישר באופן כללי.
אני מסכים שקורלציה לפעמים מראה כיוון לחקירה. אבל זהו, כיוון חקירה. יש המון דוגמאות של מחקרים שהוכיחו קשר, ואז מחקרים מאוחרים יותר הוכיחו שאין סיבתיות.
לגבי מה שאתה אומר על קודים פנימיים – זה פשוט לא נכון.
חוקרים מאד שמחים לכתוב שהם גילו משהו. כשמגלים משהו אז כותבים "גילינו" כשלא מגלים אז כותבים "לא יודעים" ועוטפים בהרבה "אולי".
ב) אני מסכים שצריך צינור לציבור. אבל מה שאני מנסה להמחיש הוא שלצינור הזה (העיתונות) יש אינטרס הצגה של מחקר שאיננה "שיקוף האמת" אלא הקצנתה (גם מעבר למה שקרה). כי אחרת לא היו קוראים.
ג) ליבי איתך בנושא, אני מאד מזדהה. אבל משתדלים 🙂
***
NO RAD –
אני אתעלם מהפרשנות שלך לאיכות הכתיבה שלי ואתמקד בלהגיב למה שכתבת.
את הדברים שציינת בתגובה הזדמן לי לקרוא במאמר.
אני מבקש שתתמקד בשני דברים שכתבתי בפוסט הנוכחי.
הראשון – המחקר הזה כן גילה קשר בין דיבור מועט לבין סרטן, קשר הפוך. הקשר ההפוך היה מובהק (תסתכל על רווחי הסמך שמופיעים בטבלאות). ואתה מתעלם מזה.
שנית – קשר איננו סיבתיות. הוא פשוט לא. נראה כאילו אתה מתעלם מהעובדה הזו, ולא ברור לי מדוע אתה עושה כך.
בברכה,
טל
ההתיחסות שלך למאמר שיטחית ולא נבונה.
אתה מוזמן לקרא את כולו ולא רק את שורת הסיכום.
אולי תקרא רק את העמוד הראשון ותבין כי כ 90 אחוז מהנבדקים דיברו הרבה פחות ממה שמקובל היום והרבה פחות מ 27 דקות ביום, אם תקרא את כל המחקר תגלה כי הגדרתו של המחקר למשתמש רגיל היא "אדם העושה שימוש בטלפון סלולרי במשך 30 דקות בחודש למשך חצי שנה" ורק 10 אחוז מכלל הנבדקים דיברו יותר מ 27 דקות ביום.
כמו כן תגלה כי הסיכון למוגדרים כמשתמשים כבדים, שדיברו יותר מ27 דקות ביום, היה גבוה יותר ב 40% משאר המשתמשים.
לסיכום המחקר הצליח למצוא קשר בין שימוש כבד (רק 27 דקות ביום ואתה משתמש כבד) לעליה בסיכון לסרטן מוח.
המחקר לא הצליח למצוא קשר בין דיבור מועט לבין סרטן.
בקיצור נפלת למלכודת הכי פשוטה, מלכודת השורה התחתונה, אפילו YNET הצליח לעבור אותה , אבל אתה לא.
אם אתה רוצה באמת להבין מה הבעיות במחקר ואיך הן משפיעות עליו, מה התוצאות של המחקר ומה קורה באמת, ואם אתה מסוגל לקרא דעה אחרת, אתה (ואתם) מוזמנים ל:
http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1703260
אתה צודק בכל מה שאתה אומר, ועדיין טועה. בשתי נקודות עיקריות:
א. נכון שהחוקרים לא אומרים שום דבר מוחלט. אבל חוקרים כמעט אף פעם לא יטענו דברים בבטחון מוחלט, ולו בגלל שכמעט לא ניתן להוכיח דברים באופן מוחלט, והם כמובן שונאים לטעות. אז במידה מסויימת, מדובר על מעין קודים פנימיים, בהם "סביר מאוד להניח" הוא בעצם "נו, זה ככה, אבל אין לנו ביצים לומר זאת", וכן הלאה. מעבר לזה, כמו ש-XKCD טען פעם, קורלציה לא מוכיחה סיבתיות, אבל לפעמים היא מצביעה לכיוון עם אורות ניאון גדולים מהבהבים. ואת זה לא תמצא במאמרים מדעיים כמעט אף פעם, בגלל כל הסיבות שתוארו. אסור לשכוח להשתמש בשכל הישר, במידת האפשר, כשקוראים את מה שהם כתבו.
ב. אבל, מאיפה אמור להגיע השכל הישר הזה? למרבית האוכלוסיה אין נסיון בקריאת שפע מאמרים מדעיים. אתה לא יכול לשלוח אותם לקרוא את המאמרים המקוריים ברגע שמשהו מעניין אותם. הם פשוט לא יבינו כלום. אני למשל, אחרי שני קורסים אוניברסיטאיים בסטטיסטיקה, עדיין נתקע שוב ושוב בשיטות וכלים סטטיסטיים שאיני מכיר. ומאמרים מצליחים לסבך אותי שוב ושוב. ואם אצטרך לקרוא מאמר שרחוק מספיק מהתחומים בהם כן יצא לי לקרוא, לא אבין כמעט כלום. לא את שמות העצם, לא את שיטות העבודה המקובלות, לא את ההתבססות על מחקרי עבר – כמעט כלום. האחריות של העיתונים היא להביא לנו את המידע בצורה שקולה וברורה. ובתפקידם זה הם מועלים.
ו-ג'. – אין לי מושג מה המחקר הספציפי הזה טוען, כי הפסיק להיות אכפת לי. כל שבוע מתפרסמים מחקרים אחרים בנוגע לסכנות שבחיים. אני לא אנטי-מדע, חלילה. מדע הוא נהדר. אבל שיפסיקו כבר לשכנע אותי שקולורבי מטוגן מעלה את הסיכון לשחמת לבלב, או משהו. די, יש גבול כמה מידע יכול מוח קטן כשלי להכיל על סכנות החיים.
למחקר המקורי היתה מסקנה אחת מובהקת, והיא ששימוש בפלאפונים מוריד את הסיכוי לסרטן. זה לא המחקר הראשון שמראה את זה, מחקרים בעכברים גם הראו ירידה בשכיחות אלצהיימר. כמובן שהמסקנה הזו אינה נוחה לחוקרים, ולכן הם מניחים הטיה באוכלוסיה.