מה עדיף למורים – בלוג-קבוצתי אחד גדול או רשת של בלוגים “קטנים” ?

התשובה האוטומטית כמובן תהיה “תלוי בהקשר”.  והנה ההקשר:

בהמשך לפוסט שהעליתי אתמול בבלוג מורים, שם עודדתי מורים לכתוב יותר בכלל ולפתוח בלוגים משל עצמם בפרט, הגיב לי שם איתי וכתב:

כתבת:
“דמיינו אילו במקום בלוג אחד היו במאבק הזה מאות בלוגים עם מאות אלפי קוראים.”

נדמה לי שאמרתי לך פעם בשיחה אישית אבל חשוב שהמורים ישמעו:
לדעתי המחשבה שלך שכמה שיותר בלוגים יותר טוב היא ממש לא הכיוון הנכון. כבר היום יש עומס עצום של בלוגים, זה גורם לכך שכל אחד מקבל מעט חשיפה, כי מעטים מאוד (כלומר אנשים כמוך) משתמשים בתוכנות RSS ללקט בלוגים אהובים עליהם או במנועי חיפוש לפי תגיות ללקט חומר מעניין בשבילם.

כדי שלבלוגים בישראל תהיה יכולת השפעה עדיף ללכת דווקא בכיוון ההפוך – בעצם בכיוון שבו בחרת כאן בבלוג מורים.
בלוג קבוצתי שיש לו הרבה כותבים והרבה קוראים. הרבה חומר שגורם להרבה קוראים לפתוח את האתר בבוקר בדיוק כמו שפותחים ווינט או הארץ.

תראה למשל את הבלוג האמריקאי המשפיע democratic underground

אז מורים יקרים, אם אין לכם בלוג – אל תפתחו עוד אחד – פשוט תכתבו לבלוג מורים ותביאו לכאן עוד קוראים ועוד כותבים.

והנה תגובתי:

אהלן איתי.
תודה על השיתוף והמחשבה.
אני חושב שלטווח הקצר שנינו מסכימים, השאלה היא לגבי הטווח הארוך.
בטווח הקצר, אני מסכים שבלוג-מורים (כבלוג-קבוצתי) מציע פתרון מתאים לתקשורת בין מורים ואנשי חינוך לבין שאר הציבור בישראל.

בטווח הארוך, אני מאמין שהכיוון הנכון הוא להשאיר את הבלוג אך שבמקביל – שאנשים שיש להם תוכן להפיץ יבנו בלוג משל עצמם (על איכסון כמו בלוגלי, או דומיו).  הייתי רוצה לראות את זה עבור כל סוג של תוכן, ובפרט עבור תוכן הקשור לחינוך בארץ.
גם כשנגיע לנקודה הזאת, עדיין יהיה מקום לבלוגים-קבוצתיים כמו בלוג-מורים, אבל חשוב בעיני שהוא לא יהיה הבלוג היחיד, אלא שיהיה חלק מרשת-תקשורתית מבוזרת, שמבוססת על בלוגים של אנשים רבים. הייתרונות של רשת-תקשורתית מבוזרת כזו הן:

  1. יציבות העברת המידע – כרגע, זה שבלוג-מורים נפל לא עשה נזק. אך אילו המורים לא היו מגיעים להסכם, זה שהבלוג היה מושבת ביממה הקודמת היה עלול לגרום לבעיה אמיתית עבור אנשים – כי הבלוג הכיל את הקובץ שדיווח איזה תיכונים שבתו ואיזה לא. דמיין את התסריט הזה בעוד שנתיים שבהם הבלוג יצבור עשרות ומאות אלפי גולשים – חשוב שהיכולת להעביר מידע תהיה יציבה (עד כמה שניתן) מפני תקלות. ובשביל זה צריך:
    1. לדאוג שבלוג מורים יוכל לעמוד בעומס כזה לעתיד (מה שאני הולך ללמוד איך לעשות בשבועות הקרובים).
    2. לאפשר הפצה נוחה של המידע באופן מבוזר. לדוגמא: על ידי מידע שנמצא לא על בלוג אחד, אלא על עשרות כאלו, שכולם יודעים מיהם הבלוגים הללו, כיוון שהם רשומים בכמה אגרגטורים שונים.
  2. הקטנת הסכנה שלמישהו יהיה מונופול על הידע – במצב של רשת-בלוגרים, תיקטן התלות של הגולשים בבלוג יחיד שמחזיק מונופול על התקשורת. זה יגדיל את השליטה של הגולשים במידע שהם מעבירים ויוריד את החשש משחיתות של המחזיק במונופול על הידע (מה, שכידוע, אנו נאלצים לסבול ממנו כרגע מלפחות עיתון/תחנת-טלויזיה אחת במדינה).
  3. לקיחת אחריות על התוכן– מאיך שאני תופס את מדיום הבלוגים – אנשים לוקחים יותר אחריות על הבלוג שלהם מאשר על טקסט שהם כותבים לאתר של “מישהו אחר” (אפילו אם האתר מיועד לרכז תכנים עבור המגזר שלהם עצמם). כאשר למישהו יש בלוג משלו, עם הכותרת שלו והעיצוב שלו – הוא לוקח יותר אחריות על התוכן. אחריות על קצב העידכון של התוכן, תיקון של שגיאות כתיב, עידכון הכתבה, מענה לתגובות וכו’. מה שאני כותב פה היא השערה אישית שלי, וייתכן שאני טועה, אבל ניראה לי שזה המצב. ואם אני צודק, הרי שמאות בלוגרים העוסקים בחינוך עדיף על פני מאות כותבים בבלוג-מורים אחד.
  4. זהות אינטרנטית כבסיס ליחסי אמון– כאשר תחפשו “טל גלילי” או “בלוג סטטיסטיקה” באינטרנט, תדעו עלי הרבה מאד דברים.  יש אנשים שמפחדים מאובדן הפרטיות שהאינטרנט כופה עליהם. אך המציאות היא שזה כמעט בלתי נמנע – הפרטיות בעידן האינטרנט  כבר לעולם לא תהיה מה שהייתה פעם (ופייסבוק היא רק עוד צעד במשעול הזה): אנחנו מותירים אינספור “טביעות אצבע” של עצמנו ברחבי אינטרנט שאינו שוכח.
    אך הצד השני שאנשים רבים מתעלמים ממנו, הוא הייתרונות של החשיפה: השקיפות כבסיס לאמון. כאשר אדם יוצר לעצמו זהות מושקעת באינטרנט (כמו זו של בלוג), קל יותר לסמוך על אנשים. אם מורה כותב בלוג עם הרבה תוכן, ומדבר עם הגולשים שלו – ואומר לי שהוא הולך לשבות – אני אסמוך על הטענה הזו שלו הרבה יותר מאשר מטוקבקיסט ב-YNET. ההשלכות של כך הן מרחיקות לכת ובבסיסן נמצאת האמיתה שאמון מאפשר שיתוף פעולה שמאפשר התאגדות אפקטיבית. כך אני “קורא את השטח”. אך כמובן ייתכן ואני טועה.

כל שכתבתי לא מעלים את הצורך של בלוג-קבוצתי (כמו בלוג-מורים). כי הרי לא לכל אחד מתאים להקים בלוג , ליצור לו תוכן, לפרסם את הבלוג, להתייחס למבקרים וכן הלאה. יש אנשים שפשוט רוצים לכתוב מאמר אחד או שניים בנושא שקרוב לליבם – ושהוא יופץ במקום שיש בו קוראים שמתעניינים בתחום הזה. באותה מידה, בלוג-קבוצתי גם עוזר לבלוגר שרוצה להפיץ את הידע שלו בעוד מקום. לבלוגים-קבוצתיים בפירוש יש מקום בשנים הקרובות.

 

בעתיד שאני מדמיין יקומו בלוגים רבים, במקביל לבלוגים קבוצתיים. ובעתיד הזה יקומו אגרגטורים-מבוססי-תמה לבלוגים הללו (בדומה לגרייפס, בלוגרים וכן הלאה) אך ורק עבור נושאי חינוך, אשר ירכזו את תכני הבלוגים למקום אחד.
האגרגטורים שיקומו יחסכו מאנשים ללמוד איך להשתמש בסינדיקציית RSS בעצמם. ומאידך, יישמרו על הייתרונות שמניתי עבור רשת בלוגים.
דמיינו את מצבנו אילו תשתית כזו הייתה פרוסה עבורנו במאבק המורים הנוכחי. האפקט יכול היה להיות מרשים למדי, כי המוטיבציה שם – כל שהיה חסר היא המודעות והידע הטכני. וממה שאני מבחין, החסם העיקרי הוא המודעות.

 

הקריאה לפעולה שאיתה אני אסכם את הפוסט הזה היא אותה הקריאה איתה התחלתי את כנס וורדקמפ: תעזרו שכל אדם שיכול לכתוב בלוג בארץ, שיכתוב, ותספרו לכל אדם על בלוג שיכול לעניין אותו. נעשה זאת – ולכולנו יהיה טוב, הרבה יותר טוב.

 

 

אגב, קריאה רלוונטית נוספת:

 

3 תגובות בנושא “מה עדיף למורים – בלוג-קבוצתי אחד גדול או רשת של בלוגים “קטנים” ?”

השאר תגובה