לפוסט הזה יש מטרה אחת ויחידה – לחלוק איתכם שאם אי פעם תרצו ללכת אתם (או לקחת מישהו) למופע ריקוד – תקחו אותם ל"אויסטר".
רקע – אני ועולם הריקוד בארץ: מאז שהכרתי את אישתי (לעתיד) דבורה, נתוודעתי לעולם המחול והריקוד (בארץ ובכלל). שמות שלפני כן לא עניינו אותי כמו אוהד נהרין ולהקת בת שבע, הקיבוצית, מחול במדבר ואדמה, ורטיגו, יסמין גודר, נעה דר ועוד ועוד – פתאום נהפכו שגורים בבית ומוכרים לי.
לאהוב ריקוד: ועם זאת, יש מרחק בין להכיר ללאהוב. הרבה מההופעות שזכיתי לראות (בעקבות ההזמנות של דבורה) הצדיקו את המשפט "כל הופעות המחול ארוכות מידי". זו הייתה התחושה שלי ב- 90% מההופעות שראיתי, הן לרוב הרשימו אותי ביכולת של הרקנים ולפעמים גם היו תנועות שמצאתי מעניינות. אבל מכאן ללשבת שעה ולצפות באנשים זזים (לרוב למוזיקה לא מספיק מעניינת) יש מרחק – לרוב מצאתי את עצמי פשוט משתעמם.
היוצא מן הכלל: ועל רקע כל זה אוייסטר זורח כמו שוב דבר שהיה לפניו (למעט "אחד מי יודע" מדקא-דנס של אוהד נהרין). אחרי שעה של צפייה במופע "אוייסטר" של עינבל פינטו ואבשלום פולק, נשענתי לכיוונה של זוגתי ושאלתי אותי בקול עצוב "זהו? כבר נגמר?"
אני לא אתאמץ לתאר לכם את ההופעה. במקום זאת אסכם ואומר שהעולם שהמופע מצייר (בתנועה, מוזיקה, תחפושות ואפקטים) הוא קסום ושובה לב. הדימוי היחיד שיש לי אליו הוא התחושה שהייתה לי כשראיתי את ה"מסע המופלא" של מיאזאקי (סרט אנימה מקסים ביופיו)
רוצים עוד מהתחושה? אני מזמינכם להביט באסופת התמונות הבאה (לרקע מוזיקה מהמופע)
ואם החלטתם שאתם מוכרחים עוד, אז אני מפנה אתכם לשני מאמרים של אהובתי דבורה. הראשון התפרסם בג'רוזלם פוסט והשני הוא ראיון (פודקסט) עם היוצרים, תהנו:
מצטרף להמלצה. זה מופע המחול היחיד שראיתי אי פעם, מעולם לא התעניינתי במחול (ואני עדיין לא ממש מתעניין) אבל החברה שלי קנתה לנו כרטיסים ביום ההולדת שלי והיה פשוט נפלא. עונג צרוף.