טל גלילי

מי רוצה לשוחח באינטרנט? בין תשישות-רשת לפרדוקס הבחירה

ניב ליליאן פירסם את "היכן שזקני השבט הולכים למות" פוסט נוגע ללב על זמן ושינוי.
בפוסט, ניב מתייחס לתופעה של אתרי אינטרנט וותיקים (עין הדג, רשימות, האייל הקורא) שאספו לתוכם תריסרי גולשים אשר הגיעו לבקר ושוחחו האחד עם השני, תופעה שבתקופה האחרונה מגיעה לסיומה.

אז עם מי נשארנו?
יש את אתרי הפורומים השונים (תפוז, כך אני שומע, עדיין פעיל). יש את ויקיפידיה העברית, אשר יש שיערערו על האם תרבות הדיון שם נעימה למבקר החדש, אך כך או אחרת היא חיה ונושמת(ראו את השיחה סביב מחיקת הערך "ענת קם". ולאחריו דף השיחה על כתיבת הערך ענת קם)

ומה עוד? ים של בלוגרים. מספר תגובות פה ושם, אבל ללא שיחה.

רגע, שכחנו עוד מישהו לא? רשתות חברתיות. טוויטר, פייסבוק וגוגל-באז.
ואיך תרבות הדיון שם?
בטוויטר – בעייתי (140 תווים למסר, זה נשמע מפתה – אבל בואו נודע על האמת, זה מקשה על דיון מעמיק…).
בגוגל באז – עוד לא ברור שתפס מספיק תשומת לב ציבורית (למרות שכאשר יש דיונים שם, הם לא רעים בכלל)
בפייסבוק – אני לא יודע, לא שמתי לב מתוך כמות ההזמנות לקבוצות ואירועים פיקטיביים שרק זיהמו לי את תיבת הדואר.

הטענה של ניב (אם הבנתי אותה נכון) היא שעם השנים קיבלנו עוד ועוד (ועוד!) אפשרויות לשוחח. אבל השיחה ברשת פוחתת. האם זה באמת קורא?
בשביל לענות ברצינות, צריך היה לאסוף נתונים ולנתחם.
אבל באינטואיציה – אני חושד שניב צודק.
ולמה זה קורה?
לדעתי – בגלל תשישות-רשת מצטברת של אנשים רבים, בשילוב עם "פרדוקס הבחירה".
להסבר מקיף על פרדוקס הבחירה, הנה הרצאתו המרתקת של בארי שוורץ בטד:

מה אתם חושבים על זה?
רוצים לפתח על זה כאן דיון? (ואם לא, אז בעצם, למה לא?)