“איך לקרוא לעצמי – בלוג או אתר ?” (או: דימוי הבלוגוספירה בארץ)

התשובה (שלי):

תקראו לעצמכם בלוג!

ועכשיו אחרי שיש לנו תשובה, אחקור בשארית הפוסט מדוע בכלל השאלה עולה (ולמה, לדעתי, חשוב לענות עליה).

מי שואל שאלה כזו ?

לאחרונה נתקלתי בשאלה הזו ממספר אנשים שעבורם בניתי בלוג: הם שואלים אותי ואת עצמם האם לקרוא לבלוג שבניתי להם “בלוג” או “אתר”. אני אפילו זוכר שכששוקי ואני בנינו את בלוג החומוס, הקדשנו כמה דקות לשאלה הזו.

המוטיבציה לפוסט הנוכחי היא שלאחרונה עלו קולות מתוך קהילת האקדמאיים עבורם בניתי (בשיתוף פעולה עם איתמר שאלתיאל) את הבלוג “הפורום להגנת ההשכלה הגבוה” (שעל פתיחתו סיפרתי כאן). אשר אמרו “בואו נקרא לבלוג שלנו אתר”.

מה אנשים (מסויימים) בארץ חושבים על בלוגים ?

לדעתי, המקור לשאלה “האם לקרוא לי בלוג או אתר?”, מגיע מדימוי שלילי של אנשים בארץ על בלוגים. כאדם שאוהב סטטיסטיקה, הייתי שמח לכמת את זה – לעשות על זה סקר ולנתח את התוצאות. אבל היות ואין לי את האמצעים אני אסתפק בלנחש שאנשים רבים בארץ חושבים על בלוגים באותו אופן שבו התוכנית “ארץ נהדרת” מציגה אותם, לפיה: בלוג הוא יומן-רשת עבור נערות פאקאצות מתבגרות.

או במילים אחרות: בארץ, יש אנשים שחושבים ש “בלוג” = עמוד אינטרנט (שאיננו מוגבל בנפח) שמתמלא בתוכן (לא רציני ולא איכותי) על ידי מיעוט גרפומאני (כנראה, ללא חיים מעניינים – הרי אחרת מאיפה יש להם זמן לכתוב?).

ולמה שיהיה לנו איכפת שזה הדימוי של בלוגים ?

כי הדימוי של בלוגים בארץ מרחיק אנשים מהבלוגוספירה וכך פוגע בהתפתחות תרבות האינטרנט בארץ. כי דימוי שלילי של בלוגים בארץ, מדכא אנשים מוכשרים מלכתוב את התוכן (העיברי) האיכותי שלהם בבלוג. ומסביב לכל מוביל דעה שלא כותב את דעתו בבלוג, כך גם נעדרים מהבלוגוספירה רבבות של קוראי בלוגים פוטנציאליים שפשוט אין להם מה לקרוא.

ולהבנתי, הכניסה של אנשים לתרבות האינטרנט היא תנאי הכרחי לשינוי חברתי, שהשלבים היותר מפותחים שלו הוא שהתרבות שלנו תהיה בשלה לדברים כמו דמוקרטיא ישירה.

קצת לינקים

ולסיום – “מה זה בלוג”

ובשביל חסרי הנסיון שבינינו, אסיים את הפוסט הזה בלומר כמה מילים על מה זה בלוג. אתם יכולים לקרוא את זה, או פשוט לראות את הסרטון המקסים שצירפתי בסוף הפוסט שמלמד מהו בלוג ב plain english.

מהגדרת בלוג בויקיפדיה:

בלוג Blog (בעברית: יומן רשת או רשומון) הוא אתר אינטרנט שבו נכתבות רשומות (“פוסטים”) העוסקות בחוויות, חדשות ומאמרים, אשר תכניהם גלויים לגולשי האינטרנט לשם קריאה ובדרך כלל אף לתגובה. הרשומות מסודרות בדף הבית ובדפי הקטגוריה על פי הנושא החדש ביותר בהתחלה והישן ביותר בסוף. בעלי בלוג נקראים “בלוגרים” וקהילת בלוגרים נקראת “בלוגספירה” (לעתים המילה משמשת כביטוי למכלול הבלוגים באינטרנט). המילה “בלוג” היא חיבור המילים מאנגלית: Web (רשת) ו-Log (יומן).

הבלוג הוא אחד ממאפייניה של תרבות האינטרנט. בעבר, יש שראו בו סוג של יומן אישי השונה מזה שנכתב בתקופה שקדמה לעידן האינטרנט, בפומביות ההתקשרות עם העולם שהוא מציע.
בעידן הוב 2.0 שלטת מגמה שונה המנכיחה באינטרנט בלוגים של אנשי עסקים, בלוגים של פוליטיקאים ידועי שם, (דוגמת הילארי קלינטון), ובלוגים של יוצרים ואנשי אקדמיה המשמשים פלטפורמה לפרסום יצירות אמנותיות וספרותיות, מאמרי דעה וביקורת ומאמרים אקדמאיים.

מספר הקוראים בבלוג מגיע לעתים קרובות למספר הקוראים של ספר בזמן קצר מאוד, זוהי הסיבה שבגללה מספר סופרים הולך וגדל כותבים בלוג אישי בידיעה שיצירתם תגיע לקוראים במהירות ויוכלו לקבל מהם משוב. על חשיבותם של בלוגים מסוג זה ניתן ללמוד מהשכיחות הגדלה והולכת שבה מאמרים אקדמאים מצטטים ומתייחסים למאמרים שמופעים בבלוגים של חוקרים וכותבים אקדמאיים.

(הערך בוויקיפדיה ממשיך ומפרט על סוגי בלוגים כגון: בלוג קהילתי, בלוג בארגון, בלוג אקדמי, בלוג עיתונאי)

תסריט להתאגדות חברתית דרך האינטרנט

קיבלתי מייל

בעודי כותב את המאמר על חוק נתוני התקשורת, קיבלתי במייל את ההודעה הבאה (השם שמור במערכת):

אז מה בדיוק אתה מציע לעשות? איך באמת אפשר למנוע את הדבר הזה ?
אולי אפשר לארגן מספר גדול מאוד של חתימות או טוקבקים או כל דבר אחר שיעיד על כך שכאן זה עדיין דמוקרטיה דהיינו שלטון העם.
אולי אנחנו שמתנגדים לדרך שבה קובעים לנו את החיים( 2 דקות שלושה ח”כים וחוק יסוד) נוכל להשפיע.
אשמח להצטרף לכל מאבק נגד הביזיון הזה.

ותשובתי למייל היא ש:

כדי למנוע את חוק נתוני התקשורת, ואוולות חברתיות אחרות – אנשים (אנחנו, לא אנשים אחרים) צריכים להתאגד, לשתף כוחות וקשרים ומשאבים שיש לנו – ולגרום (ביחד) לשינוי לקרות.

מה חוסם את החברה מהתאגדות ? ייאוש ובורות. אנשים (מיואשים) לא מאמינים שזה שהם ישקיעו זמן יכול להביא לשינוי כלשהו.
אני מסכים ולא מסכים. אני מסכים שזה ש- 100,000 איש יחתמו על עצומה (או ישאירו טוקבק) – לא יכול להשפיע. למה, כי מעבר להשארת שם – אותם 100,000 לא מסוגלים לשתף פעולה בצורה אפקטיבית.
האומנם ?!

איך: טכנולוגיה (חינם) המאפשרת להתאגד דרך האינטרנט

נכון להיום, קיימות כל התשתיות הטכנולוגית (חינם אין כסף) הדרושות להתאגדות של אנשים:

  • בלוג – בקלות (פחות מ- 5 דקות עבודה), כל אחד יכול לפתוח בלוג (חינם ואיכותי) דרך בלוגלי.
  • פורום – בקלות (פחות מ- 5 דקות עבודה), כל אחד יכול לפתוח פורום דרך גוגל גרופס.
  • רשת חברתית – בקלות (פחות מ- 5 דקות עבודה), כל אחד יכול להצטרף לפייסבוק, למפות רשת חברתית – ולהפיץ רעיונות דרך פתיחה של קבוצות ויצירה של אירועים.

התבוסנות:
אם לאנשים היה אמונה (בחשיבות של העזרה שלהם) וידע (כיצד לשתף פעולה דרך האינטרנט) – הכל היה קל. אבל זה לא המצב.

התסריט 

אני מציע כעת תסריט פשוט ליצירה של אמונה וידע, שעשוי להוביל לשינוי:

1) לקבוצת פייסבוק אנחנו מתנגדים לחוק נתוני התקשורת – יצטרפו 400 איש (לא כל כך קשה, למאבק המלצריות הצטרפו בערך כמות כזו בקבוצת הפייסבוק שלהן).
2) נחכה לגלות מתי הפעם הבאה שיהיה דיון כלשהו על הנושא באיזושהי וועדה או בכנסת.
3) ניצור “אירוע” בפייסבוק, שמזמין אנשים להפגין שם.
4) יגיעו לשם 20 איש להפגין (קצת קשה לגרום לזה לקרות, אבל זה אפשרי).
5) מישהו בתקשורת יתלהב (גם כן, קצת קשה לגרום לזה לקרות, אבל זה אפשרי – בעיקר לנוכח העניין הרב של ווינט סביב הסיפור) – ויכתבו כתבה נוסח “משתמשי האינטרנט מתאגדים דרך האינטרנט” או משהו דומה. די בקלות, קבוצת הפייסבוק יכולה להגיע למסה יותר גדולה.
6) עכשיו תחזרו לשלב 1 ותחזרו על זה – רק תכפילו את המספרים.
7) צריך להגיע למסה של אנשים שיעשו משהו ביחד (אפילו הגעה להפגנה) – שזה יגיע לעיתונות הכתובה ולטלוויזיה.
8) חיזרו לשלב 1 – ותכפילו מספרים.
9) בקבוצה הזו חייבים להיות גרעין שיקח את מירב האחריות על הנושא, ועוד מעטפת רחבה של אנשים שתורמים באופן דליל יותר, ומסביבם עוד ענן של אנשים תומכים שמוכנים לשתף פעולה סביב יישום המטרה המשותפת. אחריות כוללת לנהל את איסוף ואירגון המידע סביב המטרה המשותפת. (אנשים כמו אלו שנמצאים בעבודה שחורה), תרומה דלילה יותר יכולה להיות לספק מודיעין רלוונטי, או להשתתף מידי פעם בהעלאת הצעות. ותמיכה במעגל השלישי כוללת להפיץ את המטרה לחברים, ללכת להפגנה, לשלוח מכתב (בהתאם למשאבים ולאיכפתיות של האדם).
10) מפעילים לחץ (חברתי, תקשורתי, פוליטי, כלכלי) – על ידי המשאבים המשותפים של הקבוצה המאוגדת – למול גורמים בעלי השפעה. פעם, ללא התשתית האינטרנטית, הצעד הזה לא היה אפשרי (מבלי להשקיע הון תועפות). דהיינו: זה שהיה לך 100,000 חתימות, לא אומר שתוכל עכשיו להביא לחרם צרכני של 100,000 איש (פשוט כי לך תטלפן עכשיו לכולם ותבקש מהם להצטרף, זה פשוט לא היה ריאלי פעם). היום – זה כן ריאלי. אם (לדוגמא) יש לך קבוצה עם 100,000 איש בפייסבוק, שמעודכנים ומכירים ברצינות של ההתאגדות דרך הבלוג שמעדכן את הנושא, ומי שמעורב יכול לקחת חלק פעיל בקבוצת הדיון שמארגנת את המידע הרלוונטי, אזי אפשר במחי כפתור לאגד את האנשים לעשות דברים כמו:

  • פוליטיקה – להקים או להפיל מפלגה, בבחירות הקרובות, בהתאם לביצועים שלה בתחום העניין הרלוונטי.
  • כסף – להפעיל חרם צרכני על בעלי הון הקשורים במיזם – באופן שיבהיר את עמדת הציבור ביחס להתנהלות אותו גוף כלכלי.
  • תקשורת – ליצור פירסום שלילי (לבעל ההון/חברה/ או גוף פוליטי) – דרך פניה לתקשורת כגוף מאוגד (בין אם זה תקשורת ההמונים, ובין אם זה התקשורת המבוזרת בבלוגוספירה).
  • טרור ביורוקרטי – לאתר את הגורמים ההעויינים, ולהתיש את המנגנונים הביורוקרטיים שלהם דרך אינספור פניות מודאגות בדואר או במייל או בטלפון.

(אגב, מגזר חברתי שכבר עושה דברים דומים די בהצלחה – הוא המגזר החרדי)

מה מנע מזה לקרות עד עכשיו?

הטכנולוגיה ?! כמובן שלא.
המוטיבציה ?! אני מניח שלא – שהרי יש נושאים שבהם למספיק אנשים איכפת כדי לשתף פעולה (לדוגמא מאבק המורים).
הפסיכולוגיה והידע ?! לדעתי זה המחסום! הרבה אנשים תקועים בשלב של הטלוויזיה: לחשוב כצרכני חדשות – במקום אנשים שמעורבים בחדשות. כשהיה רק טלוויזיה, זה באמת היה רלוונטי – לפני שלושים שנה, כדי להעביר מידע למאה אלף איש, היינו צריכים הרבה כסף לשיחות טלפון ובולים. בלוג החומוס כבר הצליח לפנות למאה עשרים ושבע אלף איש.

לסיכום: הפוסט הזה חזר (מזווית שונה) על טענתי במאמר “התיתכן מהפכה חברתית דרך הבלוגים“, לפיו הדבר הכי דחוף שאפשר לעשות כרגע זה להביא כמה שיותר אנשים להשתמש באופן “חברתי” (Web2 ?!) באינטרנט. ספציפית, באותו מאמר – דיברתי על זה שדרך אחת לקדם את הנושא, היא על ידי הפצת השימוש של אנשים בבלוגים (שבאופן טיבעי, אני צופה שהוא יגביר את הקישוריות של אנשים על האינטרנט). וכמובן שמלבד בלוגים יש עוד שלל ערוצים (כמו פייסבוק) למען מטרות כאלה.

עידכון

מאז שכתבתי את הפוסט, מישהו בקנדה כבר הספיק ליישם (לינק לכתבה המלאה בווינט): “הקבוצה שמייקל גייסט הקים ב-Facebook צמחה בהדרגה ל-25,000 חברים והצליחה לשנות רפורמה בחוק זכויות היוצרים הקנדי”