האם כדאי לישראל למתג מחדש את תדמית המורה? (בעקבות ההרצאה “כשאני אהיה גדול אני רוצה להיות מורה”)

“כשאני אהיה גדול אני רוצה להיות מורה” – זהו שמה של ההרצאה שנתן גדעון עמיחי (המנכ”ל המשותף במשרד הפרסום שלמור-אבנון-עמיחי) מכנס “העיר” לחינוך בחולון. ההרצאה היא של 20 דקות וניתן לצפות בה כאן. (התגלה תודות לעומר פרצ’יק בטוויטר – תודה)
כשהתחלתי לצפות בהרצאה לא חשבתי שאראה אותה עד לסיומה, אך הרהיטות והתשוקה של גדעון משכה אותי עד לסופה של ההרצאה ואף לכתוב את הפוסט שלפניכם.

גדעון עמיחי מדבר על תדמית המורה בישראל. תדמית שהיא, כפי שכולנו יודעים (וגם מבלי להציג נתונים סטטיסטיים), איננה חיובית. כשאני חושב על מורים בארץ, המילים שעולות לי לראש הן: שביתות, שכר נמוך, עומס עבודה, חוסר שביעות רצון. ההרצאה של גדעון העירה אצלי את תשומת הלב שה”מותג” הזה שיש לי על מיהו מורה, איננה מבוססת על עובדות אלא על רשמים אישיים (ולא מבוססים) שהתגבשו בשנים האחרונות. אי לכך, החלטתי לחטט אצבעותי ולפנות ללמ”ס (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה) כדי לראות מה הם יכולים לספר לי על מצב המורה בארץ, שם מצאתי מספר נתונים מעניינים.
לדוגמא, מצאתי את ההודעה הבאה לעיתונות: “הסקר החברתי 2008: כיצד תופשים הישראלים את מצבם הכלכלי?“. בעמוד השלישי של המסמך הזה הופיעה גרף (מה שמכונה גרף פרמידה), אשר מראה עבור 18 מקצועות מהו אחוז הנשאלים אשר מרוצים מההכנסה שלהם, לעומת מהו אחוז הנשאלים אשר מרוצים מעבודתם.
מה שהגרף מראה (ושלא הפליא אותי) היה שרק 40% מהמורים היו מרוצים ממשכורתם (בערך כמו עובדי נקיון), זאת לעומת מקצועות אשר זכו ללמעלה מ- 60% מהנשאלים אשר היו מרוצים ממשכורתם (כגון: שופטים, רופאים, כלכלנים, מנהלים בכירים, מהנדסים, עובדי היי-טק ועוד).
אך מה שכן התפלאתי לראות מהגרף היה אחוז הנשאלים שהיו מרוצים מעבודתם. מסתבר שמורים מרוצים מהעבודה אותם הם מבצעים לא פחות (אם אף לא טיפה יותר, אין רווחי סמך כדי להחליט) מאשר מתכנתים, שופטים, מהלים ועוד.
הנה הגרף להנאתכם (הקישו על התמונה כדי לראותה מוגדלת):
happy teachers
(למי שרוצים לחפור ולמצוא עוד אנקדוטות מעניינות, עליכם רק להכנס לאתר הלמס ולהקיש במנוע החיפוש מימין למעלה את המילה “מורים”, מה שמחזיר הרבה תוצאות שנראה מעניין יהיה לדעת מה מסתתר מאחוריהן)

מצאתי את הנתון הזה מעניין כי הוא עזר לי להבין שהדימוי שיש לי של המורה איננו מושלם. אומנם רוב המורים (60% מהם למעשה) לא מרוצים ממשכורתם, אבל הרבה מאד מהם מרוצים מעבודתם (בערך 90% מביניהם). כך שאילו הייתי צריך לייעץ לידיד על סמך הנתונים הללו בלבד (מה שכמובן לא היה קורה במציאות, אבל עדיין) הרי שהייתי אומר לו שאם הוא חושב להיות: מוכר בחנות, נהג, עובד נקיון או עובד מטבח, או מטפל סיעודי – הרי שעדיף לו כנראה שעדיף לו ללכת להוראה (בהנחה שהוא פחות או יותר מסוגל להשתלב כמו שצריך). וזאת משום שבמקצועות שציינתי הסיכויים הם שהוא לא יהיה מרוצה ממשכורתו באותה מידה כמו שמורה לא מרוצה ממשכורתו, אבל יהיה לו סיכוי טוב יותר להיות מסופק מהעבודה שהוא עושה (מה שבטח אפשר לקשר עם איכות חיים גבוהה יותר ותוחלת חיים ארוכה יותר, אבל אין לי נתונים על זה אז זה רק ניחוש).

וסיבה להאמין שהוא לא בהכרח היה הולך להוראה אלא היה הולך לאחד המקצועות האחרים, היא בגלל המותג הכושל של המורה בארצנו.
הערת ביניים: ברור לי שהלוגיקה שאני מציג היא מאד שיטחית ולא ממצה. עם זאת, אני חושב שזה אנקדוטה מעניינת שמציגה את האינטואיציה (הדי שיטחית שלי, אני מודה) על למה מיתוג של “המורה” בארץ יכול להיות משמעותי.

ובשלב זה אפשר לחזור להרצאתו של גדעון.
למול המילים השליליות שעלו במוחי במחשבה על המורה בארץ, הרי שגדעון מביא דוגמאות לאופן שבו מוצגת תדמית המורה בארה”ב. הוא מביא דוגמאות לסרטים מוכרים אשר מעלים על נס את המורה (“סיפורו של ויל הנטינג” הוא הכי עדכני מביניהם). הוא אף מביא קטע מרתק שבו שואלים פוליטיקאים מובילים בארה”ב (אובאמה, קלינטון וכו’) מי היה המורה האהוב עליהם בילדותם (תחילת הקטע מקוטע אבל שאריתו צלול ופריך)

גדעון מקדם ומשכנע בהרצאתו (הפשוטה אך נוגעת) שחשוב לקדם את תדמית המורה בארץ. הוא מבהיר שקמפיין פירסומי קצר טווח לא יספיק, ושראוי לתת לנושא זה חשיבה אסטרטגית ארוכת טווח. אחד הרעיונות שהוא מציג הוא להעלות לאוויר סדרת דרמה על “מורים” (כמו שעשו עבור מילואימניקים) – אני בעד.

ישנו סיפור על חברת תעופה (שאינני זוכר את שמה) שהתרסק לה מטוס. במקום להשקיע כסף בשיפור מערך התחזוקה שלה, היא הוציאה סכומי עתק על פירסום ושיווק. האם זה מה שצריך היה לעשות בארץ? במקום לתת למורים יותר כסף, לנסות לשווק את המקצוע יותר טוב וכך להביא אליו יותר אנשים (ובתקווה יותר איכותיים, עם יותר שאיפות ותקווה). מי יודע, אולי.
אולי גם זה היה משפיע על תקציב המורים. אולי אנחנו האזרחים היינו לוחצים על פוליטיקאים לתקצב יותר את מערכת החינוך אילו תדמית המורה הייתה יותר “ראויה” בעינינו לכסף. מי יודע, אולי.

אשמח לקרוא את מחשבותיכם בנושא.

אסיים את הפוסט הזה במענה על השאלה שהוצגה בסרטון – “איזה מורה זכור לי שהשפיע עלי בילדותי”.
תשובתי היא ד”ר יוסי באומהקר. האיש המוכשר הזה לימד אותי לבגרות בביולוגיה. השיעורים שלו היו ברמה שונה מזו של כל מורה אחר אצלו למדתי. השיעורים היו מתחילים בזמן, והוא היה מתחיל לרוץ על החומר, להסביר דברים – בקצב שאיתגר אותי יותר מכל שיעור אחר. כל כך הערכתי את שיעוריו, שבעקבותיהם לקחתי באוניברסיטה הפתוחה את הקורס “מבוא לביולוגיה”. ואני אף יכול לומר שבבואי לבחור את המסלול שלי לתואר שני, השיעורים שהיו לי איתו השפיעו על בחירתי ללכת למסלול של ביוסטטיסטיקה. אז יוסי, אני מאמין שיום אחד תגיע לפוסט הזה, אז דע לך שאני מעניק לך תודה רבה. אתה בפירוש אחד מהאנשים שעיצבו את חיי.

ואם אתם בטוויטר (או בלוגרים) שרוצים לכתוב על הפוסט הזה, אשמח אם תכתבו משהו קצר על מורה שהשפיע לטובה על חייכם. ועל המשקל של “גם מסע של אלף מייל מתחיל בצעד אחד קטן” הרי שגם מיתוג (מחודש של מורים) אשר יכול להזדקק לאלפי מודעות ומסרים יכול להיות ויתחיל בטוויט אחד קטן.

תגובתי למכתב מיו”ר אגודת הסטודנטים באונ’ ת”א, בנוגע לשביתת המרצים

אני מאוכזב. לתומי חשבתי שהשביתה הארוכה שלנו (הסטודנטים), לפני כמה חודשים, הייתה למען חינוך והשכלה טובים יותר במדינה. ועכשיו המורים שובתים והסטודנטים (עיין ערך, אגודות הסטודנטים, לפחות זו של אונ’ ת”א), שקטים בצד מבלי לקחת עמדה או להתערב (ואף יש שמועות שהם פשוט ממתינים כדי שהכל יסתיים, ואז ישבתו – כדי להראות שגם הם קיימים, ראו: “הדור החדש”: שביתת סטודנטים נוספת בפברואר, לא יתקיים משאל). אם זה יקרה, בחיי שזה יהיה פתאטי…

ובינתיים, המכתב היחיד שאני מקבל מהם בתקופה הזו, לא מזכיר אפילו ברמז את שביתת המורים. אפילו כתוב שם המשפט הבא:”אנו דורשים מראש הממשלה ומשר האוצר להיכנס לעובי הקורה באופן מיידי ולפעול לסיום את השביתה במהרה

אני רוצה לפרגן למי שניסח את הפנייה לציבור הזו (שחתום עליה גיל גולדנברג), שהוא מתכוון למה שהוא כותב. ואם כך הדבר – אז אני ממש מאוכזב. כלומר, גיל (או מי שניסח את המכתב), אתה רוצה שראש הממשלה יפעל לסיים את השביתה לפני או אחרי או במקביל לזה שהוא יסיים את השביתה שמשביתה כרגע בתי ספר ברחבי המדינה ?

“להנאתכם” צירפתי את נוסח המכתב השלם:

להמשיך לקרוא תגובתי למכתב מיו”ר אגודת הסטודנטים באונ’ ת”א, בנוגע לשביתת המרצים

“בלוג מורים” (וגם עצרת החינוך במוצאי שבת, בכיכר רבין)

קודם כל, הלינק: www.blogmorim.com

עכשיו מה הקטע: מאז שהתחילה השביתה, אחותי (הניפלאה) שולחת אלי אימיילי-שרשרת של מורים ודוקטורים למיניהם, שמגיבים לדברים שנכתבים בתקשורת. אני רוצה להדגיש את מה שכתבתי:

  • ה”תקשורת” – כותבת דברים. (לדוגמא: בכירי ההיי-טק זועמים על המורים השובתים: “הם מטורפים”)
  • המורים – לא מסוגלים להגיב לתקשורת. לא מסוגלים לפנות ל-“כולם”. אבל הם רוצים (מאד) להגיב. לכן הם כותבים משהו, ומבקשים מכל החברים שלהם לשלוח את זה לכל החברים שלהם. מידי פעם איזה בלוגר נחמד מעלה את מה שהם כותבים אצלו בבלוג (לדוגמא: המנכ”ל והמורה. מי המטורף?)
  • התוצאה: אני שומע על זה דרך חנית. אבל אין לי מקום שאליו מורים יודעים “אני רוצה להגיב – פה יתנו לי לפרסם תגובה”.

כמובן שהפתרון הוא ברור מאליו – בלוג ויוזר פייסבוק לכל מורה ותלמיד בישראל – התאגדות זריזה דרך רשתות חברתיות ומעבר בדילוגים זריזים לקראת דמוקרטיה ישירה. בינתיים, חשבתי ש- “בלוג מורים” יהיה התחלה טובה…
ולסיום: אני אהיה בהפגנת המורים במוצ”ש בככר רבין, מה איתכם ? (העליתי בפייסבוק כרטיס אירוע עבור הפגנת המורים הוא נמצא כאן. ואם עוד לא נכנסתם לפייסבוק, כאן הבאתי הסבר על מה זה פייסבוק – יהיה נחמד לדעת מי מכם מגיע)