צדק חברתי כמודל כלכלי

כבר סיפרו לכם ש"צדק חברתי" עולה כסף, אבל האם שאלתם את עצמכם מהו הערך הכלכלי של חברה בריאה ומתפקדת? (פוסט אורח מאת אחי החריף, שוקי גלילי)

אנחנו בתקופה בה רבים שואלים את עצמם ואת זולתם, מה השיגה מחאת הקיץ ומה עשויה להשיג מחאה בכלל, וכיצד ראוי למחות. ככל שהדיון הזה חשוב, הוא לא מייתר את העיסוק בשאלות הקשורות לערכים, המטרות והעקרונות של המדינה בה אנחנו רוצים לחיות.

מצד אחד, תנועות המחאה המקומיות והעולמיות עוסקות הרבה בשאלות הקשורות לידע ולמידע, כולל חופש המידע, הזכות לדעת ועצם האפשרות לדעת דברים בעולם של דיסאינפורמציה (אם תרצו, זהו ה"מה אני יכול לדעת"). חלקן גם לא רואות עין בעין בנושא הלגיטימיות והאפקטיביות של אפיקי מחאה שונים ("מה אני רשאי לעשות").

ומצד שני, מטרות קונקרטיות ומוצהרות של המאבק (חינוך חינם מגיל שלושה חודשים, סיוע חירום לניצולי שואה שמצבם הכלכלי קשה, הסדרת ענף השכירות בחוק, תקצוב דיור ציבורי ודיור בר השגה, העברת עובדי קבלן להעסקה ישירה, וכו’) לא מייצגות השקפת עולם קוהרנטית אחת אלא אוסף של פתרונות לבעיות שהן תוצאת השיטה הקיימת.

להחליף את השיטה?

רבים, חלקם עדיין "בשטח" גם בימים האלה ואחרים בוודאי יצטרפו בחודשים הבאים, נחושים באמונה ובדרישה ל"צדק חברתי". דרישה אינטואיטיבית שמבטאת את הכמיהה למדינה שמושתת על ערכים כמו ערבות הדדית וכבוד האדם, ומצייתת לציווי "לא תוכל להתעלם" (דברים כ"ב פסוק ג’).

אבל בשורה התחתונה, רוב האנשים עדיין שבויים בתפיסה שרווחה, ביטחון כלכלי ודאגה לחלש הם מין "מס" שעלינו לשלם כדי להיות מוסריים יותר, או כדי שאנחנו בעצמנו לא נהפוך יום אחד "נזקקים למיניהם" כפי שקרא לזה נתניהו.

בכך יש, לפחות במידה מסוימת, הפנמה של הגישה לפיה סעד תמיד יבוא על חשבון צמיחה ולהפך – גישה שזוכה פרס נובל לכלכלה ג’וזף שטיגליץ לועג לה ומכנה אותה "פנאטית" (ראו הרחבה על כך בפוסטים "האמת על האינפלציה החוזרת" ו"השקר הניאו-ליברלי").

אדרבא, אומר שטיגליץ, מדיניות כלכלית שכרוכה ביצירת עוני והגדלת פערים, תמיד מערערת את היציבות החברתית באופן שמוביל למשברים כלכליים. יותר מזה: המדיניות הזו, כשלעצמה, היא זו שיוצרת את המשברים, וכמעט תמיד זה מתחיל בבועה נדל"נית. נשמע מוכר?

הערך הכלכלי של ההוצאה הציבורית

ערכים לא זקוקים להנמקה רציונלית. אין צורך לנמק מדוע כל ניצול שואה הנמצא במצוקה הוא חרפה למדינה ולחברה בישראל.

אבל כשרוצים לתרגם את הערכים למדיניות, כדאי לדעתי לדבר גם על ערך כלכלי וליצור סביבו מסגרת של דיון רציונלי. תמיד יהיו מי שיציבו מכשולים בטענה ש"אין כסף" – טענה רציונלית, גם אם לא נכונה. לטענות כאלה אפשר להשיב גם תשובות אידיאולוגיות ערכיות, אבל לא רק.

ספיבק-יונה טענו שלהמלצות טרכטנברג אין משמעות, כי טרכטנברג התעקש על חוק כלל ההוצאה, שמשמעותו המעשית היא שההוצאה הממשלתית לא הייתה משתנה לו ההמלצות היו מיושמות – רק הסעיפים היו משתנים.

אבל אפשר לטעון טענה מרחיקת לכת יותר: לא רק ש"תקציבים חברתיים" לא עולים כסף שאין, אלא שרובם מהווים השקעה טובה. כלומר, מלבד טענת ה"יש כסף" של שפיבק-יונה, חשוב גם לטעון ולהזכיר ש"זה ישתלם לנו" גם כלכלית.

שירותים "חברתיים" כמנוע צמיחה

בעצם זה ברור לכולנו באופן אינטואיטיבי: כלכלת המדינה מפיקה ערך רב מכך שהחברה באותה מדינה בריאה יותר, משכילה יותר, לא חיה ברחוב ולא חיה בפחד מתמיד לבטחונה הכלכלי.

יש כלכלנים שמציעים לראות ב"תקציבים החברתיים" מוצר ציבורי, שרק המדינה יכולה לספק. ואכן, כמו כבישים, צבא או מערכת משפט, אפשר להסכים שקשה לקיים חיי מדינה תקינים ומשק משגשג עם 1.7 מיליון עניים, ולכן התערבות (מסוימת לפחות) של המדינה היא הכרחית.

זו נוסחא שאולי קלה יותר להבנה למי שהתפתו בעבר להאמין שכוחות השוק יכולים לפתור כל בעיה. בסופו של דבר, גם הם יכולים להבין את השלכות התסיסה החברתית על היציבות הכלכלית.

אבל באותו אופן גם קל לבסס את הקשר בין השקעה בחינוך לבין צמיחה, ואת הנזק שגורמת המגמה הקיימת בישראל, של גלגול ההוצאה על חינוך מקופת המדינה לכיסי ההורים (התוצאה הלא מפתיעה היא שאי-השוויון בהכנסה מתורגם לאי-שוויון ביכולת ההשתכרות ובפריון של הדור הבא, ובשלב זה בירידה של תלמידי ישראל בדירוגים בינלאומיים).

לא את כל התועלות הנובעות מהשקעה בשירותים חברתיים אפשר לכמת ולשלב בנוסחאות, אבל יש מספיק דוגמאות לכלכלות שבהן מדיניות אחרת הובילה לתוצאות טובות יותר, גם במונחים של צמיחה וגם במונחים של "צדק חברתי".

Posted in אי שם בלב, כלכלה וחברה, עולם ופוליטיקה, תן לי את היכולת לשנות

|

Leave a comment

SOPA ו- PIPA לא עברו – אבל הם רק ההתחלה…

זה בעצם הפאנצ’ ליין של הרצאת TED (מפחידה מאד) של קלי שירקי. צפייה מומלצת ביותר:

אם אתם רוצים עוד פרטים על SOPA ו- PIPA, הנה שני סרטים מצויינים בנושא:

PROTECT IP / SOPA Breaks The Internet from Fight for the Future on Vimeo.

(תודה לרוזוב על הלינק)

בלוגרים של אוכל – 10 שניות של תהילה בחדשות ערוץ 2

אז את עיקר זמני אני מעביר בדברים כמו לאהוב את אישתי וללמוד סטטיסטיקה. אבל בין לבין גם יצא לי להקים כל מיני דברים חמודים, אוכל 101 הוא אחד מאותם אתרים. מדובר באתר שמרכז מאמרים מלמעלה מ- 101 בלוגרי אוכל (חומוס להמונים, הוא כמובן אחד מאותם בלוגים).

אתמול פנו אלי מחדשות ערוץ 2 (כתבת בשם "יעל אודם"), וביקשו ממני להציג נתונים על בלוגי האוכל במסגרת הכתבה "להיט ברשת: בלוגרים של אוכל". אני מופיע בין הדקות 1:05 ו- 1:15:

הלכתי לראיון הזה אתמול (למרות שהוא היה חסר לי כמו קוץ במרק), בגלל שמדובר בחוויה. אומנם כבר יצא לי להתראיין לפחות פעם אחת בטלוויזיה (בערוץ 10, ראיון על הארכת חיים), אבל כל הזדמנות להתנסות בתהליך של יצירת טלוויזיה זו חוויה מלמדת.

אז מה אני יכול להציע לכם לקראת הראיון הטלוויזיוני הבא שלכם:
1) תקחו בפרופורציות 1 – רוב הסיכויים שמראיון שהוקלט במשך 10 דקות (כאשר חוזרים על אותו המשפט שוב ושוב), ישתמשו בסוף רק ב- 10 שניות ממה שאמרתם (זה מה שקרא אצלי – אבל זה היה צפוי, וזה כמובן בסדר)
2) תקחו בפרופורציות 2 – אם המראיינת רוצה בטובתכם, לא יוציאו אתכם רע – אז אפשר להיות רגועים. (אם זה לא המצב – ומדובר בראיון שאיננו משודבר בלייב, אז תשקלו למה אתם עושים את זה)
3) תתכוננו 1 – תוודאו שאתם מגיעים בלבוש מתאים. ההמלצה שאני שמעתי היא לחולצות פשוטות וכהות (בלי פסים או ציורים)
4) תתכוננו 2 – בטלוויזיה אין זמן למשפטים ארוכים, מתוחכמים, חכמים, מדוייקים. רוצים פואנטה – קצרה, קולעת, מדוייקת. זה מה שינסו לקבל מכם, תכינו את עצמכם לזה מראש. תרשמו לעצמכם מראש מהם המשפטים בהם הייתם רוצים להשתמש, ותחזרו עליהם שוב ושוב עד שאתם אומרים אותם בחלקות.
5) יותר קצר מאשר מדוייק – כאשר ביקשו ממני להופיע רצו לדעת משהו מאד מעניין – כמה בלוגרים יש בישראל, ומהי הדמוגרפיה שלהם. עניתי לכתבת מראש ששתי השאלות מצויינות אבל שאף אחד לא ידע לענות את התשובה. לדעת כמה "בלוגרי אוכל יש" או "מיהם" אלו שאלות ענקיות אשר דורשת מחקר (שאף אחד לא עשה). אז במקום זה התפשרנו על זה שאני אתן בשידור את החסם התחתון (140 בלוגרי אוכל עליהם אני יודע, משום שהם נרשמו לאוכל 101). דבר שני שיעל ביקשה ממני זה להגיד מיהם האנשים. גם פה אמרתי – אי אפשר לדעת, אבל רצו ממני תשובה, אז מצאתי שבדף הפייסבוק של האתר יש כ- 800 אנשים (עבורם יש לי סטטיסטיקות של מין וגיל) כאשר ידוע לי שאלו אנשים שהם בלוגרי אוכל וגם קוראים שלהם. אז הבאתי את המספרים הללו כאומדן (גס, וכנראה מוטה) לדמוגרפיית בלוגרי האוכל בישראל (תחת ההנחה שהתמהיל של בלוגרים וקוראי הבלוגים, הוא של אנשים שהם איכשהו דומים – הנחה לא חסרת ביסוס, אבל אשר ראויה למחקר). זו דוגמא לטענה מורכבת שהסברתי למראיינת, אך לצערי לא היה אפשרות להכנס אליה בכתבה. עוד אנקדוטה לחשוב עליה…

לסיכום – אני מודה ליעל אודם על שהזמינה אותי להשתתף. ותודה לקפה קאימאק אשר הסכימו לארח את צוות החדשות ואותי במקום (לוינסקי 49)…