חודש: יוני 2010

לשם הגילוי הנאות אני רוצה להתחיל עם עמדתי.
בניגוד לחלק מחברי היותר שמאלניים, אני לא מאמין שמה שקרה במשט היה כניסה של חיילים במטרה להרוג אזרחים. אני מאמין שהתיאור של רון בן ישי לסיפור הוא מה שקרה.
כבר 24 שעות שאני מתוסכל מהטרור התקשורתי על תדמית מדינת ישראל.
ואם בפיגוע טרור מגיעים ישר מגן דוד אדום והמשטרה, הרי שבמקרה שלנו בקושי הגיע חובש בודד למערכה.

יש שלוש רמות שבהן קוראים ביקורות כרגע על ישראל. האחת היא אסטרטגית מדינית (כגון: "אולי לא צריך מצור על עזה, וכולנו נחייה בשלום?" אני מסופק. ומצד שני "כל ההתנהלות של ישראל עלולה להוביל אותנו למשטר פשיסטי" – זה כבר באמת מטריד אותי). טקטית בראיה-לאחור ("אילו רק היו משתקים את האוניה עם טיל ונותנים למישהו לגרור אותה, הכל היה בסדר", או "לא יכלו לחשוב שהערבים הרצחניים הללו ינסו לפגוע בחיילים?" – טענות מעניינות, מעניין מי שומע אותן ומה זה ישנה. או גם ביקורות על הטימטום שמשתקף מהתקרית הזו).

והביקורת השלישית, שמעניינת אותי, היא טקטית תקשורתית (וספצפית, תקשורתית-אינטרנטית).
מאד העציב אותי לקרוא את סגן אלוף אביטל שאמרה

מה עם רשתות חברתיות, מדיום שהשיח הוא נשמת אפו? "אנחנו לא מנהלים כרגע שיחה בטוויטר מבחירה", עונה ליבוביץ'. "המטרה שלנו היא כרגע להגיע לקהלי היעד שלא משתמשים במדיה המסורתית ולתת להם את כל המידע"

לפחות יש להם חשבון טוויטר ואפילו בלוג.
גם שימח אותי שהיא אמרה בכתבה ש:

"אנחנו בתחילת הדרך של הנושא של המדיה החדשה. אנחנו בהתחלה, אבל בהחלט מתכוונים להמשיך ללמוד ולפתח את הנושא. ולראיה כוח האדם והמשאבים שמושקעים בתחום הזה", היא מסכמת.

אבל עוד רחוקה הדרך.
בבלוגוספירה כבר כמה כתבו היטב:
להמשיך לקרוא "טרור תקשורתי" – מסקנות מהרשת על מרמרה (המשט) לעזה ו"השתלטות" שייטת 13