לשחרר וידיאו ביוטיוב זה כמו לזרוק מסר-בבקבוק לתוך ים של מסרים-בבקבוקים

והסיכוי שמישהו “יציל” אותך הוא פעם בירח כחול. רוצים את ההמשך, צפו בטריילרון הממש חמוד הבא של:
“Weekly web video game reviews by Ben “Yahtzee” Croshaw”
כלומר, בחור שעושה סרטונים של ביקורות משחקי מחשב – עם דיבור ממש מהיר, ועולם דימויים מאד מצחיק (או לפחות מצחיק עבור גיימרים לשעבר שכמותי).

לרשימה ארוכה של ביקורות (דהיינו, קליפים שנותנים חוות דעת על משחקי מחשב) ניתן להכנס ללינק הזה. (הייתי מכניס משהו מהם לפוסט הזה, רק בשביל הכיף – אך לצערי יוטיוב הסיר את רוב סרטיו בגלל זכויות יוצרים)

קליפ אחד שאני אקשר אליו, היא ביקורת המשחק שלו על HALO 3. לא שמעולם שיחקתי במשחק או שרציתי לשחק בו. אפילו שמעתי על קיומו כמה פעמים והוא (תודה לאל) לא עניין אותי. מאידך – הביקורת ממש ממש מצחיקה.

ועוד לינק, הפעם לביקורת של סופר-מריו-נייר, שממנו הוא דווקא נהנה (אז הביקורת, יחסית, חיובית):

מסתבר שמישהו המציא שם למהפכה החברתית דרך הבלוגים

הרשת המטה-סוציאלית. בחיי, ככה הוא קורא לזה. תראו בעצמכם:

(טוב נו, הוא לא מדבר רק על בלוגים., הוא מדבר גם על דמוקרטיה/א ישירה. ועל מעקב אוןליין מתמיד על השלטון שלנו).

אם תרצו – אין זו אגדה !

(לינק לבלוג של הבחור, וגם לבלוג הנוסף שהוא פתח: מטה-סושיאל – בתקווה שהוא יתחיל לעדכן אותו)

תסריט להתאגדות חברתית דרך האינטרנט

קיבלתי מייל

בעודי כותב את המאמר על חוק נתוני התקשורת, קיבלתי במייל את ההודעה הבאה (השם שמור במערכת):

אז מה בדיוק אתה מציע לעשות? איך באמת אפשר למנוע את הדבר הזה ?
אולי אפשר לארגן מספר גדול מאוד של חתימות או טוקבקים או כל דבר אחר שיעיד על כך שכאן זה עדיין דמוקרטיה דהיינו שלטון העם.
אולי אנחנו שמתנגדים לדרך שבה קובעים לנו את החיים( 2 דקות שלושה ח”כים וחוק יסוד) נוכל להשפיע.
אשמח להצטרף לכל מאבק נגד הביזיון הזה.

ותשובתי למייל היא ש:

כדי למנוע את חוק נתוני התקשורת, ואוולות חברתיות אחרות – אנשים (אנחנו, לא אנשים אחרים) צריכים להתאגד, לשתף כוחות וקשרים ומשאבים שיש לנו – ולגרום (ביחד) לשינוי לקרות.

מה חוסם את החברה מהתאגדות ? ייאוש ובורות. אנשים (מיואשים) לא מאמינים שזה שהם ישקיעו זמן יכול להביא לשינוי כלשהו.
אני מסכים ולא מסכים. אני מסכים שזה ש- 100,000 איש יחתמו על עצומה (או ישאירו טוקבק) – לא יכול להשפיע. למה, כי מעבר להשארת שם – אותם 100,000 לא מסוגלים לשתף פעולה בצורה אפקטיבית.
האומנם ?!

איך: טכנולוגיה (חינם) המאפשרת להתאגד דרך האינטרנט

נכון להיום, קיימות כל התשתיות הטכנולוגית (חינם אין כסף) הדרושות להתאגדות של אנשים:

  • בלוג – בקלות (פחות מ- 5 דקות עבודה), כל אחד יכול לפתוח בלוג (חינם ואיכותי) דרך בלוגלי.
  • פורום – בקלות (פחות מ- 5 דקות עבודה), כל אחד יכול לפתוח פורום דרך גוגל גרופס.
  • רשת חברתית – בקלות (פחות מ- 5 דקות עבודה), כל אחד יכול להצטרף לפייסבוק, למפות רשת חברתית – ולהפיץ רעיונות דרך פתיחה של קבוצות ויצירה של אירועים.

התבוסנות:
אם לאנשים היה אמונה (בחשיבות של העזרה שלהם) וידע (כיצד לשתף פעולה דרך האינטרנט) – הכל היה קל. אבל זה לא המצב.

התסריט 

אני מציע כעת תסריט פשוט ליצירה של אמונה וידע, שעשוי להוביל לשינוי:

1) לקבוצת פייסבוק אנחנו מתנגדים לחוק נתוני התקשורת – יצטרפו 400 איש (לא כל כך קשה, למאבק המלצריות הצטרפו בערך כמות כזו בקבוצת הפייסבוק שלהן).
2) נחכה לגלות מתי הפעם הבאה שיהיה דיון כלשהו על הנושא באיזושהי וועדה או בכנסת.
3) ניצור “אירוע” בפייסבוק, שמזמין אנשים להפגין שם.
4) יגיעו לשם 20 איש להפגין (קצת קשה לגרום לזה לקרות, אבל זה אפשרי).
5) מישהו בתקשורת יתלהב (גם כן, קצת קשה לגרום לזה לקרות, אבל זה אפשרי – בעיקר לנוכח העניין הרב של ווינט סביב הסיפור) – ויכתבו כתבה נוסח “משתמשי האינטרנט מתאגדים דרך האינטרנט” או משהו דומה. די בקלות, קבוצת הפייסבוק יכולה להגיע למסה יותר גדולה.
6) עכשיו תחזרו לשלב 1 ותחזרו על זה – רק תכפילו את המספרים.
7) צריך להגיע למסה של אנשים שיעשו משהו ביחד (אפילו הגעה להפגנה) – שזה יגיע לעיתונות הכתובה ולטלוויזיה.
8) חיזרו לשלב 1 – ותכפילו מספרים.
9) בקבוצה הזו חייבים להיות גרעין שיקח את מירב האחריות על הנושא, ועוד מעטפת רחבה של אנשים שתורמים באופן דליל יותר, ומסביבם עוד ענן של אנשים תומכים שמוכנים לשתף פעולה סביב יישום המטרה המשותפת. אחריות כוללת לנהל את איסוף ואירגון המידע סביב המטרה המשותפת. (אנשים כמו אלו שנמצאים בעבודה שחורה), תרומה דלילה יותר יכולה להיות לספק מודיעין רלוונטי, או להשתתף מידי פעם בהעלאת הצעות. ותמיכה במעגל השלישי כוללת להפיץ את המטרה לחברים, ללכת להפגנה, לשלוח מכתב (בהתאם למשאבים ולאיכפתיות של האדם).
10) מפעילים לחץ (חברתי, תקשורתי, פוליטי, כלכלי) – על ידי המשאבים המשותפים של הקבוצה המאוגדת – למול גורמים בעלי השפעה. פעם, ללא התשתית האינטרנטית, הצעד הזה לא היה אפשרי (מבלי להשקיע הון תועפות). דהיינו: זה שהיה לך 100,000 חתימות, לא אומר שתוכל עכשיו להביא לחרם צרכני של 100,000 איש (פשוט כי לך תטלפן עכשיו לכולם ותבקש מהם להצטרף, זה פשוט לא היה ריאלי פעם). היום – זה כן ריאלי. אם (לדוגמא) יש לך קבוצה עם 100,000 איש בפייסבוק, שמעודכנים ומכירים ברצינות של ההתאגדות דרך הבלוג שמעדכן את הנושא, ומי שמעורב יכול לקחת חלק פעיל בקבוצת הדיון שמארגנת את המידע הרלוונטי, אזי אפשר במחי כפתור לאגד את האנשים לעשות דברים כמו:

  • פוליטיקה – להקים או להפיל מפלגה, בבחירות הקרובות, בהתאם לביצועים שלה בתחום העניין הרלוונטי.
  • כסף – להפעיל חרם צרכני על בעלי הון הקשורים במיזם – באופן שיבהיר את עמדת הציבור ביחס להתנהלות אותו גוף כלכלי.
  • תקשורת – ליצור פירסום שלילי (לבעל ההון/חברה/ או גוף פוליטי) – דרך פניה לתקשורת כגוף מאוגד (בין אם זה תקשורת ההמונים, ובין אם זה התקשורת המבוזרת בבלוגוספירה).
  • טרור ביורוקרטי – לאתר את הגורמים ההעויינים, ולהתיש את המנגנונים הביורוקרטיים שלהם דרך אינספור פניות מודאגות בדואר או במייל או בטלפון.

(אגב, מגזר חברתי שכבר עושה דברים דומים די בהצלחה – הוא המגזר החרדי)

מה מנע מזה לקרות עד עכשיו?

הטכנולוגיה ?! כמובן שלא.
המוטיבציה ?! אני מניח שלא – שהרי יש נושאים שבהם למספיק אנשים איכפת כדי לשתף פעולה (לדוגמא מאבק המורים).
הפסיכולוגיה והידע ?! לדעתי זה המחסום! הרבה אנשים תקועים בשלב של הטלוויזיה: לחשוב כצרכני חדשות – במקום אנשים שמעורבים בחדשות. כשהיה רק טלוויזיה, זה באמת היה רלוונטי – לפני שלושים שנה, כדי להעביר מידע למאה אלף איש, היינו צריכים הרבה כסף לשיחות טלפון ובולים. בלוג החומוס כבר הצליח לפנות למאה עשרים ושבע אלף איש.

לסיכום: הפוסט הזה חזר (מזווית שונה) על טענתי במאמר “התיתכן מהפכה חברתית דרך הבלוגים“, לפיו הדבר הכי דחוף שאפשר לעשות כרגע זה להביא כמה שיותר אנשים להשתמש באופן “חברתי” (Web2 ?!) באינטרנט. ספציפית, באותו מאמר – דיברתי על זה שדרך אחת לקדם את הנושא, היא על ידי הפצת השימוש של אנשים בבלוגים (שבאופן טיבעי, אני צופה שהוא יגביר את הקישוריות של אנשים על האינטרנט). וכמובן שמלבד בלוגים יש עוד שלל ערוצים (כמו פייסבוק) למען מטרות כאלה.

עידכון

מאז שכתבתי את הפוסט, מישהו בקנדה כבר הספיק ליישם (לינק לכתבה המלאה בווינט): “הקבוצה שמייקל גייסט הקים ב-Facebook צמחה בהדרגה ל-25,000 חברים והצליחה לשנות רפורמה בחוק זכויות היוצרים הקנדי”

הזילות של מעבר חוק נתוני התקשורת – וסכנתו למשתפי קבצים ואנשים שנוסעים בכתום (ענישה מול אכיפה)

1. הכתבה שפורסמה בווינט

היום התפרסמה בווינט הכתבה (הדי מרתיחה) הבאה (הנה קישור):

3 ח”כים, 2 דקות, חוק אחד חשוב
דרך קבלתו של החוק לנתוני תקשורת בוועדת חוק, חוקה ומשפט הוא דוגמה רעה לעבודת המחוקקים שלנו. 3 מתוך 17 חברי הוועדה אישרו אותו. פה אחד

ובהמשך עוד נכתב:

כאשר הצביעה ועדת חוקה חוק ומשפט לפני שבועות ספורים על אישור חוק נתוני התקשורת לקריאה שנייה ושלישית, נכחו תחילה בחדר רק שני חברים, ובהמשך גדל המספר לשלושה. יו”ר הוועדה, ח”כ מנחם בן-ששון, נראה להוט וממהר לקדם את ההצבעה. כאן כבר התקבל כל סעיף פה אחד. קשה לומר שבחדר הייתה תחושה של עשייה דמוקרטית למופת. “לא היה כאן שום מחטף”, הצטדק בסוף הדיון בן-ששון, והסביר כי הדיון נקבע לשעה 9 בבוקר וכי אין שום הוראה שאוסרת על תחילת ההצבעה ב-9 ושתי דקות.

מה נאמר, אותי זה הרתיח.

2. מה עשיתי אחרי קריאת הכתבה

אז פירסמתי (בתגובה 21 בכתבה), על קבוצת הפייסבוק החדשה שפתחתי: אנחנו מתנגדים לחוק נתוני התקשורת. והזמנתי את (כמעט) כל חברי לקבוצה.

 3. כמה סכנות שמלוות את חוק נתוני התקשורת

עם חוק נתוני התקשורת אפשר:

  • לתפוס עשרות אלפי משתפי קבצים (מתישהו בעשר השנים האחרונות) – ולתבוע אותם על מאות אלפי שקלים. (פשוט על ידי שבודקים למי יש תעבורת אינטרנט חריגה – ולהגיע אליו הביתה)
  • להצליב בין התנועה שלכם (לפי המיקום הסלולרי שלכם), לבין תיזמוני הרמזורים בעיר. אפשר במכה אחת לתפוס את כל אלפי האנשים שעוברים בכתום את הרמזור – ובום, לשלוח לכולם קנסות.

האם זה טוב או רע ?
במובן אחד, זה טוב. במובן אחר, זה נורא – כי החקיקה שלנו לא ערוכה למצב כזה. אם כל אדם היה יודע שאפשר לקנוס אותו ב- 100 שקל, על מעבר ברמזור כתום (אבל כל פעם שהוא עובר בכתום). סביר שמצב תאונות הדרכים בארץ היה משתפר מאד. אבל הדבר הזה לא היה משתנה אם היינו נותנים קנס של 100 שקל למול 1000 שקל. מלבד עד כמה שזה היה כואב לנו כאזרחים. החקיקה מעלה קנסות, לא לפי גודל העבירה – אלא כדי להרתיע. כי אם אי אפשר להרתיע עם אכיפה, אז מרתיעים בענישה.

ולגבי משתפי קבצים – זה סוגיה שלא קיבלה התייחסות חברתית רחבה, פשוט כי לאנשים לא היה איכפת מספיק (כי מי כבר יתפוס אותי אם הורדתי דיסק שרציתי לשמוע איך הוא). אבל מה יקרה כשאפשר יהיה לדעת על אלפי אנשים שהם משתפי קבצים?
אני לא מתנגד לאובדן פרטיות. פשוט כי אין למה להתנגד – זה יקרה ואין לנו איך לעצור את זה, זו אחת מהמשמעויות של עידן המידע, שרק עכשיו מתחילים לקלוט אותה. וגם יש לזה ייתרונות, זה יכול להוביל ליותר אחריות חברתית (כמו שהיה בכפרים של פעם, שבהם כל אחד הכיר כל אחד).
מצד שני – אני נגד לתת את מפתחות השער למשטרת ישראל, שלא יצרה אצלי את הרושם של גוף אחראי שיכול לדאוג לכל ההיבטים הכרוכים בסוגיה.

ולסיום, להלן קישור למאמרים שיהונתן כתב (מחשבות בעקבות חוק נתוני תקשורת וגם חוק נתוני תקשורת לאור הפסיקה האמריקאית – לא, עדיין לא קראתי אותם עד הסוף. אבל אני סומך על יהונתן שהוא עשה עבודה טובה)

הנה ציטוט שמדגים 2 נקודות חשובות שבעייתיות בחוק (דליפת המידע, ושימוש לאכיפה קלה במקום אכיפה מוצדקת):

כנראה שחברי הועדה לא הבינו את הסכנה בדליפת מאגר המידע. כלומר, לא מדובר רק ב”עוד” עבירה שניתן יהיה להעניש עליה. מדובר בכך שמרגע שאותו מאגר מידע מגיע לרשתות שיתוף הקבצים, ולמשרדי החוקרים הפרטיים לא יהיה ניתן לעצור זאת ולכל אזרח תהיה גישה למידע פרטי במיוחד. מדובר גם על מצב שבו שוטר אחד מושחת יקח הביתה את התקליטור ומכאן יחל המסע שלו לאורך הרשת.
מאגר מידע, כמו אקדח במערכה הראשונה, בטוח שיופעל עד המערכה השלישית.

אבל לא רק מאגרי מידע היא הבעיה עם החוק, אלא הקלות שלו במתן אותו מידע לרשויות גם לעבירות הפעוטות ביותר כאשר משטרת ישראל לא מצליחה להתמודד עם הפשיעה הקיימת ומחפשת בסך הכל דרכים להשיג הצלחות בתחום בו אכיפה יכולה להיות מוחלטת.
המטרה שלשמה הוקמה המשטרה היא לחקור פשעים ולמנעם. המשטרה צריכה לחקור את העבירות שגורמות לנזק מקסימאלי לציבור כיוון שהיא, כמו כל גוף אחר, צריכה לבחור בין תקציבים. מאגר מידע דומה לזה שמוצע יוכל לסייע למשטרה למנוע חלק מהעבירות ולגלות אחרות, אולם, אותו מאגר גם יעביר את המשטרה לאכיפת חוקים שקל לאכוף בלבד.
תחשבו על מצב בו המשטרה, כיוון שהיא מעוניינת באכיפת יתר של קנסות, תאכוף אך ורק עבירות תנועה לפי מכסות, במקרה כזה, ברור יהיה שאותה אכיפה לא רק שאינה מוצדקת, אלא גם שנועדה למנוע לא את החמורות שבעבירות אלא את הקלות ביותר לאכיפה. האם אז עדיין יהיה מוצדק לאפשר למשטרה לגשת למאגר כדי להעשיר את קופת המדינה במקום לחקור עבירות שגרמו נזק ממשי לחיים ולרכוש?

מה אומר, מאד מטריד.

סינגולריות לפנים (קורע) – I am the very model of a Singularitarian

זהו קליפ של 3 דקות, פארודיה על שיר אחר. שמתאר בזריזות שאיפות טראנסהומניסטיות. מאד מבדר…

I am the very model of a Singularitarian

by KurzweilAI.net

Charlie Kam has written and recorded a humorous Singularitarian version of Gilbert & Sullivan’s “I Am The Very Model of a Modern Major General,” from the Gilbert & Sullivan opera, “The Pirates of Penzance.”

Lyrics written and performed by Charlie Kam. Original music from “The Pirates of Penzance” by Gilbert and Sullivan.1 Published with permission from Charlie Kam on KurzweilAI.net January 17, 2006.

Click here to listen to the song (Streaming Windows Media) (Download Windows Media Player 9 for Mac OS X or 7.1 here)

Lyrics:

להמשיך לקרוא סינגולריות לפנים (קורע) – I am the very model of a Singularitarian