טרנסהומניזם – מחר מראיינים אותי על זה בגל”צ (עידכון: ביטלו)

שלום חברים וקוראים יקרים, מתוך התרגשות – חשבתי לשתף.
מחר (יום שבת) בעשרים לשתים-עשרה, אני צפוי לקיים ראיון טלפוני בגלי צה”ל,(ביטלו) בעקבות הכתבה שפורסמה בהארץ על טרנסהומניזם (שם גם רואיינתי).

איך אני בכלל קשור לנושא של טרנסהומניזם:

  • אני חובב מד”ב ופנטזיה עוד מהילדות. אני כבר שנים מקווה שחיי לא יסתיימו בגיל 80 (או 90 או 120), אלא במקום זאת לזכות לחיות מאות (ויותר) של שנים לעתיד.
  • בעקבות כך, זכיתי להכיר ולהיפגש עם אנשים אחרים שמקווים לתוחלת חיים ארוכה (להל”ן טרנהומניסטים), התחלתי להגיע למפגשים שהם מקיימים אחת לכמה חודשים (ונהייתי לאחד מהם).
  • התעניינותי בנושא היה לאחת הסיבות שהובילו אותי להמשיך בלימודי לתואר שני בביו-סטטיסטיקה.
  • ולאחרונה, זה הוביל אותי להקים (ביחד עם איליה, סרג’יו, וחברים נוספים), אתר בנושא של טרנסהומניזם, הארכת חיים, וסינגולריות בכתובת:
    www.singulariut.com

עידכון: ביטלו את הראיון איתי בעקבות מותו של נשיא פולין בהתרסקות המטוס ברוסיה, חבל. מאידך – ייתכן ואני אופיע ביום ראשון בטלויזיה.

עידכון 2: הופעתי בסוף בתוכנית הבוקר של ערוץ 10. גם הייתי אמור להופיע בחדשות שעה 5 בערוץ 1, אבל הם ביטלו (ככה זה עסקי הבידור…). אני אעלה את הסרטון בקרוב.

אנחנו לא צריכים “אח גדול” אנחנו צריכים “מנהיגי שבטים” (או: מדוע “התיתכן מהפכה חברתית דרך הבלוגים?” הייתה השאלה הלא נכונה!)

ישנם נושאים בהם אני מוצא שפשוט אין לי מה לכתוב, למרות שחובה בעיני לכתוב עליהם. נושא המאגר הביומטרי (ה”יענו פיילוט” שלו) שאושר היום בקריאה שלישית הוא אחד מהם.

אני כועס.
אני כועס על ווינט – על כך שהם החליטו לפרסם את הידיעה בנושא בעמוד הראשי למעלה. למה? כי זו הפעם הראשונה (עד כמה שידוע לי) שבו הם פירסמו ידיעה בנושא במעלה האתר. עד כה הם החביאו את הידיעה במדור “מחשבים” מתחת לידיעות בנושאים שבעיני פחות צריכים לעלות בשיח הציבורי.

אני עצוב.
אני עצוב שאנשים כמו קלינגר שכתבו על הנושא, כבר מדברים על עייפות, על תשישות, על כניעה? מדבר מילים שלתת להם לינק עליו זה פשוט לא מספיק.

אני מפחד.
מפחד שנמצא את עצמנו בוקר אחד במדינה שבה “האח הגדול” איננו רק תוכנית ריאליטי (ואני מצטער שלא הקשבתי לאחי שוקי שהציע לפני שנה שאתן את הלינק שהרגע נתתי למאמר בוויקיפדיה של האח הגדול, כדי לעזור לו בדירוג בגוגל).

אבל יותר מזה, אני מפחד שאולי טעיתי
אבל האם זה מספיק? זה לא מרגיש מספיק.

מרגיש כאילו מבלי להקדיש משרה מלאה לדברים האלה, ולמי יש את הזמן להקדיש לזה משרה מלאה?

בזמן שכתבתי את הפוסט הזה, לא ידעתי לאן הוא יגיע, אבל כשהגעתי לשורה הזו פתאום הבנתי שיש תשובה. והתשובה היא של סת’ גודין: מנהיגי השבט!
להמשיך לקרוא אנחנו לא צריכים “אח גדול” אנחנו צריכים “מנהיגי שבטים” (או: מדוע “התיתכן מהפכה חברתית דרך הבלוגים?” הייתה השאלה הלא נכונה!)

האם כדאי לישראל למתג מחדש את תדמית המורה? (בעקבות ההרצאה “כשאני אהיה גדול אני רוצה להיות מורה”)

“כשאני אהיה גדול אני רוצה להיות מורה” – זהו שמה של ההרצאה שנתן גדעון עמיחי (המנכ”ל המשותף במשרד הפרסום שלמור-אבנון-עמיחי) מכנס “העיר” לחינוך בחולון. ההרצאה היא של 20 דקות וניתן לצפות בה כאן. (התגלה תודות לעומר פרצ’יק בטוויטר – תודה)
כשהתחלתי לצפות בהרצאה לא חשבתי שאראה אותה עד לסיומה, אך הרהיטות והתשוקה של גדעון משכה אותי עד לסופה של ההרצאה ואף לכתוב את הפוסט שלפניכם.

גדעון עמיחי מדבר על תדמית המורה בישראל. תדמית שהיא, כפי שכולנו יודעים (וגם מבלי להציג נתונים סטטיסטיים), איננה חיובית. כשאני חושב על מורים בארץ, המילים שעולות לי לראש הן: שביתות, שכר נמוך, עומס עבודה, חוסר שביעות רצון. ההרצאה של גדעון העירה אצלי את תשומת הלב שה”מותג” הזה שיש לי על מיהו מורה, איננה מבוססת על עובדות אלא על רשמים אישיים (ולא מבוססים) שהתגבשו בשנים האחרונות. אי לכך, החלטתי לחטט אצבעותי ולפנות ללמ”ס (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה) כדי לראות מה הם יכולים לספר לי על מצב המורה בארץ, שם מצאתי מספר נתונים מעניינים.
לדוגמא, מצאתי את ההודעה הבאה לעיתונות: “הסקר החברתי 2008: כיצד תופשים הישראלים את מצבם הכלכלי?“. בעמוד השלישי של המסמך הזה הופיעה גרף (מה שמכונה גרף פרמידה), אשר מראה עבור 18 מקצועות מהו אחוז הנשאלים אשר מרוצים מההכנסה שלהם, לעומת מהו אחוז הנשאלים אשר מרוצים מעבודתם.
מה שהגרף מראה (ושלא הפליא אותי) היה שרק 40% מהמורים היו מרוצים ממשכורתם (בערך כמו עובדי נקיון), זאת לעומת מקצועות אשר זכו ללמעלה מ- 60% מהנשאלים אשר היו מרוצים ממשכורתם (כגון: שופטים, רופאים, כלכלנים, מנהלים בכירים, מהנדסים, עובדי היי-טק ועוד).
אך מה שכן התפלאתי לראות מהגרף היה אחוז הנשאלים שהיו מרוצים מעבודתם. מסתבר שמורים מרוצים מהעבודה אותם הם מבצעים לא פחות (אם אף לא טיפה יותר, אין רווחי סמך כדי להחליט) מאשר מתכנתים, שופטים, מהלים ועוד.
הנה הגרף להנאתכם (הקישו על התמונה כדי לראותה מוגדלת):
happy teachers
(למי שרוצים לחפור ולמצוא עוד אנקדוטות מעניינות, עליכם רק להכנס לאתר הלמס ולהקיש במנוע החיפוש מימין למעלה את המילה “מורים”, מה שמחזיר הרבה תוצאות שנראה מעניין יהיה לדעת מה מסתתר מאחוריהן)

מצאתי את הנתון הזה מעניין כי הוא עזר לי להבין שהדימוי שיש לי של המורה איננו מושלם. אומנם רוב המורים (60% מהם למעשה) לא מרוצים ממשכורתם, אבל הרבה מאד מהם מרוצים מעבודתם (בערך 90% מביניהם). כך שאילו הייתי צריך לייעץ לידיד על סמך הנתונים הללו בלבד (מה שכמובן לא היה קורה במציאות, אבל עדיין) הרי שהייתי אומר לו שאם הוא חושב להיות: מוכר בחנות, נהג, עובד נקיון או עובד מטבח, או מטפל סיעודי – הרי שעדיף לו כנראה שעדיף לו ללכת להוראה (בהנחה שהוא פחות או יותר מסוגל להשתלב כמו שצריך). וזאת משום שבמקצועות שציינתי הסיכויים הם שהוא לא יהיה מרוצה ממשכורתו באותה מידה כמו שמורה לא מרוצה ממשכורתו, אבל יהיה לו סיכוי טוב יותר להיות מסופק מהעבודה שהוא עושה (מה שבטח אפשר לקשר עם איכות חיים גבוהה יותר ותוחלת חיים ארוכה יותר, אבל אין לי נתונים על זה אז זה רק ניחוש).

וסיבה להאמין שהוא לא בהכרח היה הולך להוראה אלא היה הולך לאחד המקצועות האחרים, היא בגלל המותג הכושל של המורה בארצנו.
הערת ביניים: ברור לי שהלוגיקה שאני מציג היא מאד שיטחית ולא ממצה. עם זאת, אני חושב שזה אנקדוטה מעניינת שמציגה את האינטואיציה (הדי שיטחית שלי, אני מודה) על למה מיתוג של “המורה” בארץ יכול להיות משמעותי.

ובשלב זה אפשר לחזור להרצאתו של גדעון.
למול המילים השליליות שעלו במוחי במחשבה על המורה בארץ, הרי שגדעון מביא דוגמאות לאופן שבו מוצגת תדמית המורה בארה”ב. הוא מביא דוגמאות לסרטים מוכרים אשר מעלים על נס את המורה (“סיפורו של ויל הנטינג” הוא הכי עדכני מביניהם). הוא אף מביא קטע מרתק שבו שואלים פוליטיקאים מובילים בארה”ב (אובאמה, קלינטון וכו’) מי היה המורה האהוב עליהם בילדותם (תחילת הקטע מקוטע אבל שאריתו צלול ופריך)

גדעון מקדם ומשכנע בהרצאתו (הפשוטה אך נוגעת) שחשוב לקדם את תדמית המורה בארץ. הוא מבהיר שקמפיין פירסומי קצר טווח לא יספיק, ושראוי לתת לנושא זה חשיבה אסטרטגית ארוכת טווח. אחד הרעיונות שהוא מציג הוא להעלות לאוויר סדרת דרמה על “מורים” (כמו שעשו עבור מילואימניקים) – אני בעד.

ישנו סיפור על חברת תעופה (שאינני זוכר את שמה) שהתרסק לה מטוס. במקום להשקיע כסף בשיפור מערך התחזוקה שלה, היא הוציאה סכומי עתק על פירסום ושיווק. האם זה מה שצריך היה לעשות בארץ? במקום לתת למורים יותר כסף, לנסות לשווק את המקצוע יותר טוב וכך להביא אליו יותר אנשים (ובתקווה יותר איכותיים, עם יותר שאיפות ותקווה). מי יודע, אולי.
אולי גם זה היה משפיע על תקציב המורים. אולי אנחנו האזרחים היינו לוחצים על פוליטיקאים לתקצב יותר את מערכת החינוך אילו תדמית המורה הייתה יותר “ראויה” בעינינו לכסף. מי יודע, אולי.

אשמח לקרוא את מחשבותיכם בנושא.

אסיים את הפוסט הזה במענה על השאלה שהוצגה בסרטון – “איזה מורה זכור לי שהשפיע עלי בילדותי”.
תשובתי היא ד”ר יוסי באומהקר. האיש המוכשר הזה לימד אותי לבגרות בביולוגיה. השיעורים שלו היו ברמה שונה מזו של כל מורה אחר אצלו למדתי. השיעורים היו מתחילים בזמן, והוא היה מתחיל לרוץ על החומר, להסביר דברים – בקצב שאיתגר אותי יותר מכל שיעור אחר. כל כך הערכתי את שיעוריו, שבעקבותיהם לקחתי באוניברסיטה הפתוחה את הקורס “מבוא לביולוגיה”. ואני אף יכול לומר שבבואי לבחור את המסלול שלי לתואר שני, השיעורים שהיו לי איתו השפיעו על בחירתי ללכת למסלול של ביוסטטיסטיקה. אז יוסי, אני מאמין שיום אחד תגיע לפוסט הזה, אז דע לך שאני מעניק לך תודה רבה. אתה בפירוש אחד מהאנשים שעיצבו את חיי.

ואם אתם בטוויטר (או בלוגרים) שרוצים לכתוב על הפוסט הזה, אשמח אם תכתבו משהו קצר על מורה שהשפיע לטובה על חייכם. ועל המשקל של “גם מסע של אלף מייל מתחיל בצעד אחד קטן” הרי שגם מיתוג (מחודש של מורים) אשר יכול להזדקק לאלפי מודעות ומסרים יכול להיות ויתחיל בטוויט אחד קטן.

5 דקות של תוכנית אובאמה לשנים הקרובות (והזדמנות לשאול את הפוליטיקאים שלנו שאלה)

יוסי טאגורי הפיץ קישור לבלוג של הבית הלבן, עם קליפ יוטיוב בו אובאמה פונה לאומה במשך 5 דקות בהן הוא מתאר חזון מדהים לכהונה הקרובה שלו ותוכניתו להתמודדות עם המשבר הכלכלי. השקעה בתשתיות, תחבורה ציבורית (שלא מפותחת בכל ארה”ב, תלוי בעיר) ועוד. השקעה משמעותית בחינוך (השלשת ההשקעה), השקעה בהחלפת מקורות האנרגיה המשמשים את המדינה, השקעה בשינוי מגורי דירות לשימוש חסכוני יותר באנרגיה, סיפוק אינטרנט מהיר לכמה שיותר שכבות אוכלוסיה, ועוד ועוד. מעורר השראה לשמוע את נשיא ארה”ב מדבר באופן שנשמע כל כך… שפוי. הנה הוא לפניכם:

ומאובאמה אני רוצה לעבור לפוליטיקה שלנו. הלוואי ואצלנו היינו יכולים לשלוח אימייל לפוליטיקאים ולצפות לזכות לתשובה. אני יודע שיש מקרים שזה עבד (למרות שזה בהחלט עבודה שחורה), אבל אם אתם רוצים להעלות את הסיכויים שלכם לקבל תשובה מהפוליטיקאים שלנו בארץ, אז ערוץ 2 נותן לנו הזדמנות.
ערוץ 2 העלה יוזמה מעניינת. גולשים מעלים סרטונים ליו-טיוב, הגולשים מצביעים – והסרטון שמקבל את מירב הקולות זוכה ששאלתו תועבר למועמדים לראשות הממשלה.
ההצבעה שלי, אגב, הלכה לשאלה שהעלתה כרמל ויסמן “מהו החזון שלכם?”
עליכם לחפש “שאלות אישיות” כדי להגיע ולהצביע לסרטון של כרמל (אם אתם בעד השאלה). הנה הלינק לתחרות:
http://www.youtube.com/Elections09

(איך הסרטון של אובאמה התקשר לי לתחרות של ערוץ 2? כי שניהם מדברים על חזון. הראשון מדגים התחלת יישום בארה”ב, בעוד שהשני מציג קריאת תיגר בנושא לפוליטיקאים שלנו)

רוצה להשתתף במחאה ציבורית על הרס ההשכלה הגבוהה ? הנה איפה

בשביתת המרצים האחרונה, נוסד “הפורום להגנת ההשכלה הציבורית“. לא מדובר בפורום אינטרנטי, אלא בקבוצה של אנשים אקדמאיים משכילים (בעיקר פרופסורים, דוקטורים, מאסטרנטים וסטודנטים) שהתאחדו כציבור שאיכפת לו מעתיד האקדמיה בארץ.

היום התפרסה ב-nrg כתבה של ד”ר תימור מלמד בשם “כשבאו לקחת את הסטודנטים, שתקתי“. בכתבה, קורא ד”ר מלמד לאנשים שאיכפת להם מסטודנטים (הורים, סבים, תלמידים לעתיד וכו’) שלא לשקוע באפאטיות, ולהצטרף לניסיון ציבורי לעמוד מנגד תכתיבים פוליטיים כספיים (קצרי מועד) אשר פועלים כיום בעיצוב (והריסת) ההשכלה הציבורית הגבוהה בארץ. מהכתבה:

…זכות הניהול העצמי נלקחה מהאוניברסיטאות באיומי תקציב, בשם הצורך ב”ייעול” המערכת וב”ניהול כלכלי יותר” של המוסדות. ואולם, למרות ההסכמה מאונס והמחיר הכבד שבצדה, שוב קוצץ התקציב ובצורה משמעותית.

התוצאה היא המצב הנוכחי: כל האוניברסיטאות על סף קריסה, קיימת הידרדרות משמעותית של דירוגי המוסדות בעולם בכל הפרמטרים המחקריים-אקדמיים, איכות ההוראה וההכשרה שלהן זוכים הסטודנטים הידרדרה אף היא בצורה משמעותית, וכיום מונצח מצב שבו לחברי הסגל כמעט שאין יכולת השפעה על הניהול של המוסדות ועל סדרי העדיפויות שלהם.

וכל זאת לא בשוגג ולא בטעות, אלא במזיד ומכוח אידיאולוגיה כלכלית קיצונית הגורסת כי השכלה וחינוך אינם זכות בסיסית של אזרחי המדינה, ואינם כלולים במסגרת חובות המדינה כלפינו וכלפי ילדינו.

לפי תפיסת עולם זו, השכלה וחינוך הם מוצר, על תואר אקדמי יש לשלם בהתאם, והסטודנטים הינם צרכנים לכל
דבר. רוצים ללמוד? – שלמו! ברם, ההיגיון שעומד מאחורי תפיסה זו הוא מדומה בלבד, וההשקפה היא כה מעוותת עד שאין היא כפופה אפילו לשיקולים כלכליים. שהרי ברור לכל אדם כי מערכת ההשכלה הגבוהה, על מוסדות ההוראה והמחקר שלה, היא בנפשה של הכלכלה הישראלית, ומהווה מנוע חשוב – אם לא העיקרי – בכל תהליך של צמיחה והתפתחות כלכלית.

לשם ההגינות, יש לי לפחות חבר אחד שטוען שזווית הראיה שמוצגת במאמר איננה נבונה כלכלית. ואני אשמחלכל תגובה שלו (יונתן 🙂  ), או של מישהו אחר. שירצה להתייחס לנושא – ולהרחיב כאן את אופקי כולנו. כך או אחרת, לזמן כתיבת שורות אלו, אני חושד שהתיאור המוצג של המצב הוא נכון. לא בגלל שהעמקתי בנתונים עד הסוף, אלא כי דיברתי עם אנשים שאני סומך על שיקול דעתם ושעושה רושם שכן העמיקו בנושא עד לרמות קיצוניות.

בכל מקרה, אם איכפת לכם, ואתם רוצים להביא את אקט התמיכה הכי מינימלי שיש, קפצו לבלוג של “הפורום להגנת ההשכלה הציבורית“, ותירשמו כמנויים לעידכוני הבלוג.