וורדקמפ – ההרשמה נפתחה (and so it begins…)

נתחיל עם השורה התחתונה.
בשעה זו נפתחו רישמית שעריו של אתר וורדקמפ 2007.
ואם תחליטו שבא לכם לפגוש את האנשים שכבר נירשמו (בדקות כתיבת הפוסט, יש כבר 19 נרשמים) – אתה יכולים לקפוץ ישר לדף ההרשמה ולהוסיף את עצמכם.
(פרטים נוספים: הכנס יתקיים ב- 25.10.2007 במכללת אפקה. ובחסות מושקעות מצד איגוד האינטרנט הישראלי, שיצאו מאד טוב – בכך שאירגנו לנו מקום ואיפשרו את הבאתה של לוריל מחו”ל להרצות אצלנו)

ונחזור לשורה העליונה:
באתר הרישמי תוכלו לקרוא מה זה וורדקמפ. אף על פי כן – אני רוצה להדגיש כמה נקודות שלא מודגשות באתר הרישמי:
1) וורדקמפ יהיה גדוש באנשים נעימים ומעניינים (חלקם גיקים של מחשבים, חלקם גרפומנים שנונים, עיתונאים, אנשי שיווק, אנשי עסקים, וחלקם אני…) – יהיה זמן מינגלינג בבוקר, ובארוחת הצהריים. וכשהכל ייגמר בערב, בטח נלך כולנו (טוב נו, לא כולנו), לאנשהו לאכול.
2) בוורדקמפ יהיו הרצאות מעניינות. איך אני יודע – כי האנשים שיהיו על הבמה, הם (לדעתי הצנוע) אנשים מעניינים. הם מבינים בעסקים, מבינים בבלוגים ומבינים באינטרנט – ויהיה להם מה לספר.
3) בוורדקמפ – תלמדו איך להקים בלוג (=אתר אינטרנט). יותר מזה, תכירו אנשים נחמדים שיודעים יותר טוב מכם (וממני) איך להקים בלוגים וישמחו לעזור לכם כשתקימו את הבלוג (או אתר) שלכם.
המשמעות של זה היא ש: אם חשבתם הרבה זמן עד כמה אתם רוצים בלוג משלכם, וראיתם שלשלם למישהו שיעשה את זה יעלה לכם יותר מידי כסף – הרי שהכנס מציע לכם אלטרנטיבה. בגלל שמטרת הכנס היא להעניק לך מה שצריך בשביל שתוכלו להרים אתר (מאד בדומה לזה שעליו “טל גלילי” נימצא) – בכוחות עצמכם. או לפחות, תוך כדי שיהיה לכם עם מי להתייעץ.

להתראות שם,
טל.

עשרת הדברים שהכי עלולים להשמיד את כולנו – וכיצד היה ניתן למנוע אותן

טד (www.ted.com), העלו הרצאה משנת 2002, שבה מספרים לנו על גורמים אשר עלולים להשמיד את כולנו.

רק לפני שההרצאה תתחיל, ברצוני להדגיש שהסיבה הראשונה שהמרצה מציג היא דיכאון. והפיתרון שהוא מציע כולל טיפול מילולי ותרופתי. כמישהו שנתקל בנושא, דרך אנשים שונים – ברצוני להוסיף שיש גם חשיבות לפעילות גופנית, והימנעות מכימקלים מזיקים – בהשפעתם על דיכאון. אחרי שזה נאמר, אני מפנה אתכם להרצאה (ראו הוזהרתם, הרצאה של 30 דקות – אבל עושה קצת סדר בנושא)

עידכון: מאז שראיתי את ההרצאה (שלהזכירכם, בוצעה ב- 2002), ניתקלתי בכתבת הידען, המספרת כיצד נאס”ה מעודדת צעירים לחשוב על קריירה של “מהנדסי הדיפת אסטרואידים”. עוד נתון מעניין שעלה שם, הוא שעוד שנה, נאס”ה צפויה למפות 90% מהאסטרואידים אשר קרובים לכדור הארץ, בקוטר של קילומטר או יותר. לא שאסטרואידים מעסיקים אותי במיוחד, אבל עדיין, לדעת שיש לזה מודעות בנאס”ה – זה מעודד…

כשמעצימים את הציבור באמצעות תקשורת (סרטים, לפטופים ופלאפונים)

לפני כל מילה, תתחילו בלצפות ב- 3 הדקות הבאות:

הסרטון הזה הוא פרומו למשאלה שמישהי נתנה כאן:

הקריאה שלי להשפיע בישראל דרך עוד כותבים וקוראים של בלוגים, מצטיירת אט אט בעיני כמקרה פרטי של העצמת הציבור באמצעות התקשורת.
עוד שתי דוגמאות ששווה להזכיר הן הבאות:

הרצאתו של אינקוור קאדיר: אשר טוען שסיוע הומניטרי למדינות חלשות אינו מסייע להן – כיוון שהוא מעצים את הממשלה ולא את העם. במקום זה, הוא מספר כיצד הוא הקים עסק שבו הוא מאפשר לאנשים לרכוש פלאפון לכל כפר. כך, לרוכש הפלאפון יש מקצוע “משכיר הפלאפון של הכפר” (קצת מצחיק כשחושבים על זה, אבל זה כך). ולכפר יש עכשיו משאב שחוסך מאנשים את הצורך ללכת עד לכפר השני, בשביל מידע שאפשר לספק בקלות דרך הפלאפון. מרשים ופותח אופקים:

הבא זה הסיפור של “הלפט טופ פר ילד” (בטח שמעתם על זה, אבל הנה ההרצאה מלאת האנרגיות של היוזם):

משתמט ? עזוב שטויות! בוא, בוא לצבא, כדאי לך !

אורי קציר הגיב כאן לכוסית. אין מה להוסיף לנאמר, במיוחד לאחר ההרחבה הנוספת שהכוסית הוסיפה היום, אבל החמישיה הקאמרית רצתה להגיב – אז נתתי לה.
החמישיה, אגב, מתנגדת לחלוטין לדבריה של הכוסית. ומסבירה בצורה יפה ושיטתית, למה להתגייס לצבא:

אומנם החמישיה גם מכירה בכך שישנם גם חיסרונות בצבא:

אבל מצד שני, אין על מקום כמו הצבא בשביל ללמוד קצת תרבות:

ולסיים, תותים.

ועם כל האנשים החכמים שמסביב, מה כבר נישאר לי לומר ?!

התיתכן מהפכה חברתית בישראל דרך בלוגים ?

השאלה הזו מעסיקה אותי מהיום שבו בניתי את בלוג הוורדפרס הראשון שלי (שאני עדיין צריך לעדכן לו את העיצוב).

אחי האהוב שוקי, פירסם פוסט בשם “עד שבאו לקחת אותי” כשהמסר הוא שאם אני (את או אתה) לא תירתמו למצוקתם של אחרים, אז גם לא יעזרו לכם במצוקה שלכם.

וכבר בתגובה הראשונה, מבטא “מרמיט” את דעותיהם של בוודאי אינספור קוראים “אני קורא טקסטים כאלה כל הזמן, ולפעמים אפילו כותב אותם, והשאלה שחוזרת ומנקרת היא: אז מה לעשות? מה לעזאזל אפשר לעשות?”

ואת הפוסט הזה, אני כותב כי אחרי מחשבה רבה, אני מאמין שיש לי תשובה. התשובה היא:

  • ספרו לאחרים על בלוגים מעניינים: לאנשים שמכירים בלוגים ושלא מכירים, בשיחה או בבלוג שלכם.
  • גלו לאחרים שאפשר לפתוח בלוג: בין אם זה על פלאטפורמה חינמית כמו בלוגלי, ובין אם זה בלוג עצמאי.

למה אני מאמין בזה ככלי לשינוי חברתי, אני מנמק בהמשך הפוסט וברשותכם אני אוותר על הרבה הסתייגויות לדברי (למרות שיש לי הסתייגויות, ואני בטוח שיש גם לך) ואשאיר מקום לדבר עליהם בתגובות. ההסתייגות היחידה שכתוב היא שמה שאני כותב אינו חקוק בסלע, אלא מבטא את דעתי הצנועה בלבד.

1: אי אפשר להשפיע ישירות. צריך להפנים ולהשלים עם זה שאי אפשר להביא לשינוי פוליטי באמצעים ישירים. מדוע? בשל אותה תקרת זכוכית שכולנו מתנגשים בה שוב ושוב. בגלל שכללי המשחק הפוליטי בנויים כך שראשי ממשלה שכמעט 99% מהאוכלוסיה לא מעוניינים בהם, יכולים להרשות לעצמם להישאר בשלטון. מכיוון שכיחידים בחברה אין לנו יכולת להשפיע.

שינוי משמעותי במפה הפוליטית בישראל (ולצורך העניין, בכל מקום אחר בעולם) – תלויה אך ורק בנכונות של אוכלוסיה אזרחית שלמה להירתם למוביליות חברתית (כפי שהכוסית מרבה לכתוב). אבל תחת כללי המשחק הקיימים, אין לנו יכולת להירתם – משום שאנחנו, כאוכלוסיה למול השלטון שלה, מפורדים.

2: הפתרון – לשנות את חוקי המשחק.

מה אפשר לעשות כדי “להציל את המדינה”? תשובה: לשנות את חוקי המשחק הקיים. לא של המערכת הפוליטית, אלא של אופי הקשרים בין אנשים בחברה.

כל האנשים שמחפשים תשובה ל “מה אפשר לעשות”, רוצים היו לשנות את האנשים ואת האוכלוסיה. ונתקלים שוב ושוב במציאות שכל איש שיווק נתקל בה – לשנות דעות של אנשים זה קשה.

התשובה שלי איננה שצריך לשנות אנשים – צריך רק להציע לאנשים עוד אפיק תקשורת. איזה אפיק – בלוגים.

הפתרון שלי לבעיות החברה כיום, היא לקדם את זה:

  • שמי שעשוי לרצות לכתוב בלוג – שיכתוב (אם לא בלוג עצמאי, אז אני ממליץ על בלוגלי).
  • ושמי שעשוי לרצות לקרוא אותו – שידע על קיומו ויקרא אותו !

3: למה דווקא בלוג

אני טוען שבלוג עשוי להוביל לשינוי חוקי המשחק, ולא פורום/וויקי/”אתר אישי”(איכס)/רשת חברתית. בגלל שתוצר לוואי של הכתיבה של בלוג, היא הפיכת הכותב ליישות חברתית/פוליטית קטנה – אשר משפיעה (באופן בעל פוטנציאל השפעה פוליטי) על הקוראים שלו.

בעוד שהמטרה הראשית של בלוג היא ניהול “יומן תוכן” (בין אם התוכן הוא בלוג אישי, בלוג חברתי או בלוג מקצועי). הרי שכמאמר מרשל מקלהאון, “המדיום הוא המסר”. כתיבה של תוכן, מושכת קוראים (שחלקם בלוגרים). והאינטראקציה בין בלוגרים וקוראים היא מעגל נוסף של מערכות יחסים. מערכות יחסים שאינן מוגבלת גאוגרפיות (קוראים אותך ממקומות שונים בארץ ובעולם), ואינה מוגבלת מבחינת הזמן (יכולים לקרוא אותך אחרי שבוע או אחרי דקה)

(בתמונה: דוגמא למיפוי הקשרים בבלוגוספירה הישראלית לקוח מכאן. וגם לשרון יש סמינר שלם לומר על מיפוי הבלוגוספירה)

לכל מערכת יחסים סטנדרטית שיש לנו עם משפחה וחברים ועמיתים (כזו שאנו מנהלים בפגישות וטלפונים ואימיילים), יש השפעה פוליטית/חברתית. אנחנו משפיעים האחד על השני ולהשפעה יש השלכות פוליטיות/חברתיות. אבל בבלוג זה אחר – בלוג מגיע ליותר אנשים, מיותר מקומות, בזמן שנוח להם. התוצאה: לבלוגר יש מעגל השפעה רחב (יותר אנשים) ועמיד (אפשר לקרוא שוב ושוב) מאשר היה לו רק דרך האמצעים הישנים (החוץ-רשתיים).

בעצם המעורבות שלך בבלוג, אתה מתחבר לאנשים. בעצם ההתחברות הזו לאנשים – יש פוטנציאל לאנשים, שמכירים אחד את השני באופן שאפשר לכנותו אינטימי, להתחבר לכדי משהו יוצא דופן – משהו שיכול לשנות את החברה.

4: ניסוי מחשבתי – כמה צריך ?

אני לא יודע, אני שואל אותכם: כמה בלוגרים צריך ? כמה קוראים צריך ? בשביל שנעבור מסה קריטית של אנשים, כדי ששינוי חברתי יהיה ?

  • אם כל אזרח ישראלי היה קורא בלוג – אתם באמת חושבים שהחברה הפוליטית שלנו הייתה נראית אותו הדבר? (ולא משנה איזה בלוג)
  • ומה אם רק עשירית מהאוכלוסיה בישראל היו קוראים בלוג ? זה היה מספיק ?
  • כמה בלוגרים צריכים להיות כדי שעשירית מישראל יקראו אותם ?

5: עוד בלוגים ישפיעו באופן שאינו לינארי – אלא סינרגי

ההשפעה של מסה קריטית של בלוגרים וקוראים היא סינרגית (= הסכום גדול מסך חלקיו).

כרגע, הבלוגוספירה לא שינתה את תחושת חוסר האונים הפוליטית שלנו – כי המצב באמת עוד לא השתנה. כיום, אפילו אם כל הבלוגרים היו משתפים פעולה וכותבים בעד מפלגה מסויימת – אין מספיק כותבים וקוראים כדי שיתרחש שינוי. ואפילו אם יש כבר מספיק בלוגרים וקוראים, הרי שהם אינם מכירים מספיק, רשת הבלוגרים עוד צריכה להתגבש.

6: איפה תהיה רוויה ?

זו שאלת מליון הדולר. אולי יש רק 50,000 אזרחים במדינה שירצו לקרוא בלוג ? ואם זה כך, אולי זה לא מספיק.

אבל מה אם יש כמה מיליונים ? אני לא – אבל לפי קצב הגידול -אנחנו נדע יותר בקרוב מאשר אנו חושבים. (ואני מתעלם מכך שככל שהאוכלוסיה הצעירה תתבגר – המצב ישתנה)

7: מה הסיכום.

אם נגיע למיצוי הבלוגרים והקוראים הפוטנציאל באוכולוסיה, האם זה יספק מספיק קשרים כדי שאנשים יוכלו להעביר גל של שיתוף פעולה ? אני לא יודע, אני מת לגלות. מה דעתכם ?