מוזיקה בקוד פתוח – על המקהלה הוירטואלית של אריק ויטאקר

הוידיאו הויראלי של אריק ויטאקר (שאני מתפתה לכנות אותו ההאקר הלבן) כבר זכה ללמעלה מ- 2 מליון צפיות. בוידיאו שלו, הוא המנצח על מקהלה, מקהלה של 185 קולות מ- 12 ארצות, כולם שרים יצירה שהוא הלחין ושיחרר לציבור. הנה 6 הדקות המדוברות:

על הוידיאו הזה שמעתי דרך הרצאת הטד (שכבר נשלחה אלי דרך כמה חברים שונים) שבו אריק מספר על היצירה של הוידיאו הזה, על איך שהכל התחיל מילדה אחת ששלחה לו קטע של עצמה שרה, ואיך שזה הפיח בו את התשוקה לשלב את קולותיהם של אנשים רבים, שונים, מרחבי העולם, דרך האינטרנט.

הקטעים המוזיקאליים הללו הם יפהיפיים, אך זו לא הסיבה שאני כותב עליהם היום. הסיבה היא כי הוידיאו הזה הוא המחשה של סוג של שיתוף פעולה, בתחום המוזיקה, שלא ניתן היה לעשות לפני כן (תחת תקציב סביר). תופעה שנדמה לי ראוי לכנות אותה "מוזיקה בקוד פתוח". הסיבה שאני חושב שהשם הזה הוא מתאים נובע מהצורה של התופעה – הרבה אנשים, כל אחד תורם במקצת את חלקו, למען יצירה של פרוייקט אחד גדול. כל זמר תורם את קולו (הקוד שלו), וביחד הם נרקמים לכדי פרוייקט שגדול מכל אחד בפני עצמו. כמו ויקיפדיה, לינוקס וכן הלאה.

ידוע זה מכבר שעולם המוזיקה הושפע רבות מכניסתו של האינטרנט. ההשפעה הכנראה ידועה ביותר היא שיתוף הקבצים אשר מטילות אימה על מוזיקאים (טוב נו, בעיקר את חברות הפקת המוזיקה) מהשאלה כיצד הם יתפרנסו כעת, כשאנשים לא צריכים יותר לקנות את חתיכת הפלסטיק שהם יוצרים כדי לשמוע מוזיקה. השפעות אחרות היו הכניסה של אינספור "אמני כורסא" שפתאום יכלו לשתף את אומנותם ולהיהפך למפורסמים בין לילה, פשוט כי הם נגעו במסה קריטית של אנשים שלחצו "שתף" (באופן דומה להשפעה של בלוגרים על עולם העיתונות, כנראה).

והנה מגיע אריק ויטאקר עם בשורה חדשה, עם הדוגמא המאלפת של הדרך שבה האינטרנט יכול לאפשר לעשות משהו שמעולם לא שמענו עליו לפני כן.
אגב, בהיבט השיווקי של הפרוייקט הזה, יש אלמנט פנטסטי והוא שכל אחד מהמשתתפים בסרטון הזה יקפיד לשתף אותו עם כל חבריו (משהו שלא בהכרח קורה עם מתכנתים או אנשים שכותבים ערכים בויקיפדיה). זוהי כנראה הדרך הכי מוצלחת שנתקלתי בה כדי ליצור סרטון ויראלי – ליצור סרטון שמספר גדול (אשר מגיע מאוכלוסיות מאד נבדלות) לקחו בו חלק, והם בעלי אינטרס אישי בהפצתו.

הפרוייקט הזה, בעיני, הוא רעיון שראוי לשתף אותו הלאה…

חסויות: פרנסה לבלוגרים ועיתונאים לשעבר? (פוסט אורח)

מודל ה-Pay Per Post עשה עלייה די כושלת, בעיקר בגלל היעדר הגילוי הנאות. מודל החסויות צפוי לדעתי להצלחה גדולה יותר מסיבה פשוטה: המפרסם לא חייב להיות מושא הכתבה
מאת: שוקי גלילי
——————-
נתחיל בזה: מישהו משלם על הפוסט שהתחלתם לקרוא זה עתה. למישהו הזה קוראים "המקצוענים" ומדובר בחברה שמפעילה אתר בעלי מקצוע (מדריך מסווג לחיפוש אינסטלטורים, חשמלאים, טכנאים וכו').

מכיוון שהם לקוחות שלי, אתם בוודאי לא מצפים שאהיה אובייקטיבי בחוות הדעת שלי עליהם וזה בסדר גמור – הפוסט הזה לא אמור לעסוק במקצוענים, שמשלמים על כתיבתו תמורת אזכור וקישור והתייחסות קצרה לעובדה שלאחרונה עלתה גירסה חדשה, משופרת ומעוצבת של אתר החברה.

מה שיפה כאן הוא שאני לא "נאלץ" לכתוב את הפוסט הזה, איש לא אמר לי מה צריך להיות כתוב בו, ולמעשה, קרוב לוודאי שפוסט דומה לזה היה נכתב ממילא – ובכל זאת יש מישהו שבחר לשלם על הזמן שאני מקדיש לכתיבתו.

אתם יכולים לקרוא לזה פרובלוגינג; אתם יכולים לראות בזה, אם תרצו, פתח ליצירת סוג חדש של עיתונות.

מפרסום סמוי לגילוי נאות

זה נשמע דומה, אבל זה שונה מאד, מתופעת ה"פרסום הסמוי" בבלוגים עליה דיווח עידו קינן לפני כשנה וחצי בכתבתו "קנה לך בלוגר" בעין השביעית.

שונה, כי אין כאן שום דבר סמוי – אדרבא, פתחתי בכך שאמרתי מי משלם על הפוסט הזה (או למעשה, על הזמן שאני מקדיש לכתיבתו). שונה, כי אני לא מחווה דעה על החברה ועל שירותיה (אם ממש חייבים, אני יכול לומר שהם אנשים נחמדים).

דווקא בגלל זה, הערך שנוצר עבור הלקוח שלי הוא גדול יותר והוא לא מסתכן ב"ריקושטים", בפגיעה תדמיתית כתוצאה מחשיפה כמו זו של עידוק. או בבוז מצד קוראים שהם צעירים אך לא אהבלים, וקולטים שמנסים לעבוד עליהם מהשורה הראשונה.

האזכור שווה כסף

זה דומה קצת למה שקוראים באנגלית Pay Per Post – במקור, שמו של אחד האתרים הראשונים שקמו כדי לקשר בין בלוגרים לעסקים שרוצים שיכתבו עליהם ועל המוצרים שלהם.

התנאים לפעילות כזו בדרך-כלל מאד פשוטים: העסק משמש כספונסר, שמשלם על פוסטים שמזכירים אותו ו/או את מוצריו. בדומה לפרסומת במדיה הכתובה המסורתית, ישנה הבחנה ברורה (או לפחות אמורה להיות כזו), בין התוכן ה"מערכתי" לבין הפרסומת.

בישראל, כמו בישראל, לעיתים קרובות הגבול מטשטש והגילוי הנאות מושמט, בתקווה להוליך שולל את הקורא ולגרום לו לחשוב שהוא קורא תוכן אובייקטיבי. זה לא רק מעיד על זלזול בתבונה של הקוראים, אלא בעיקר על קוצר הראייה של מי שמשלם ועל האופורטוניזם של המתווכים והיוזמים של פעילויות כאלה.

לא צריך לרבע את המעגל

הגילוי הנאות הוא לא פתרון קסם, אבל הוא פתרון הוגן. כשאני אומר לכם מה המוטיבציות שלי ועד היכן מגיעה הנגיעה האישית למושא הפוסט, המידע הרלוונטי מונח לפניכם ואתם יכולים להחליט בכוחות עצמכם האם אני אמין בעיניכם או לא.

אבל אין צורך אפילו בזה; אני לא צריך לכתוב באריכות על הספונסר של הפוסט או להמליץ על שירותיו ומוצריו כדי שההוצאה תשתלם לו. האזכור והקישור הם כל מה שהוא מבקש.

מנקודת המבט של הבלוגרים, מודלים של חסויות ו-Pay Per Post הם פתרון מצוין, בבחינת זה נהנה וזה אינו חסר. זה כלכלי למפרסם, משתלם לבלוגר, ואיש אינו צריך לוותר על מה שהוא מאמין בו.

המפרסם מקבל מעמד של "פטרון אמנויות", כי הוא מממן פעילות שבאופן רגיל נעשית באופן וולנטרי לחלוטין ובלתי משתלם בעליל. התשלום, יש לומר (לפחות במקרה שלי), הוא הוגן מזה שמשלמים בעיתונות.

פרובלוגינג אידיאולוגי

עיתונאים אינם יכולים – גם אתית וגם חוקית – לקבל כסף ממושא הכתיבה שלהם. כמובן, זה סידור נוח מאד מבחינת המו"לים, ששמחים לקחת על עצמם את העבודה המלוכלכת וגם את רוב הכסף.

בארץ, באופן ספציפי, הם גם עושים זאת בחזירות אמיתית ומדרדרים את עובדיהם, העיתונאים, למעמד מקצועי וסוציו-אקונומי נמוך יותר ויותר, משנה לשנה.

עיתונאים בדימוס, יכולים אמנם להרוויח יפה מכתיבה שיווקית לצורותיה, אבל זה הרבה פחות כיף מלכתוב על מה שמעניין אותך ומלהביע את דעתך – שזה הגזר המסורתי שמציעה העיתונות.

היתרון במודלים של מכירת חסויות, הוא שהמשלם אינו חייב להיות מושא הכתיבה. לדוגמא, חברת המקצוענים והאתר המשופר שלה (שמציע פרטים של בעלי מקצוע), אינם נושא הפוסט הזה.

זהו פוסט שממילא הייתי רוצה לכתוב ולכן אני שמח שנמצא לו ספונסר. אם הוא יפיק תועלת מכך, לפחות זה ייעשה בצורה גלויה ומכובדת ובתשלום נאות, מה שקשה לומר על מה שנעשה היום בעיתונות.

איך להתחיל טרנד/תופעה/תנועה (ב-3 דקות)

דרק סיברס לוקח סרטון המדגים יצירה של "תנועה" (קבוצת אנשים הרוקדים, לאחר שאיש אחד רקד כמו פסיכי), ומציע תובנות משלו לתופעה:

הלקחים הגדולים של ההרצאה הם:

  1. כשאתם מתחילים תנועה, התיחסו אל העוקבים הראשונים שלכם כאל שווים. התנועה היא מה שחשוב, לא המנהיג.
  2. מי שהופך את התנועה לתופעה הם העוקבים הראשונים, לא המנהיג. אם אתם רואים מישהו עושה משהו פסיכי אבל מבריק, תתחילו לעקוב אחריו – זה מה שיוביל לשינוי.

עד כמה המסקנות האלה נותרות באירגון תנועות חברתיות שהן מעבר ל "בואו נרקוד"? אינני יודע… מה דעתך?

האם כדאי לישראל למתג מחדש את תדמית המורה? (בעקבות ההרצאה "כשאני אהיה גדול אני רוצה להיות מורה")

"כשאני אהיה גדול אני רוצה להיות מורה" – זהו שמה של ההרצאה שנתן גדעון עמיחי (המנכ"ל המשותף במשרד הפרסום שלמור-אבנון-עמיחי) מכנס "העיר" לחינוך בחולון. ההרצאה היא של 20 דקות וניתן לצפות בה כאן. (התגלה תודות לעומר פרצ'יק בטוויטר – תודה)
כשהתחלתי לצפות בהרצאה לא חשבתי שאראה אותה עד לסיומה, אך הרהיטות והתשוקה של גדעון משכה אותי עד לסופה של ההרצאה ואף לכתוב את הפוסט שלפניכם.

גדעון עמיחי מדבר על תדמית המורה בישראל. תדמית שהיא, כפי שכולנו יודעים (וגם מבלי להציג נתונים סטטיסטיים), איננה חיובית. כשאני חושב על מורים בארץ, המילים שעולות לי לראש הן: שביתות, שכר נמוך, עומס עבודה, חוסר שביעות רצון. ההרצאה של גדעון העירה אצלי את תשומת הלב שה"מותג" הזה שיש לי על מיהו מורה, איננה מבוססת על עובדות אלא על רשמים אישיים (ולא מבוססים) שהתגבשו בשנים האחרונות. אי לכך, החלטתי לחטט אצבעותי ולפנות ללמ"ס (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה) כדי לראות מה הם יכולים לספר לי על מצב המורה בארץ, שם מצאתי מספר נתונים מעניינים.
לדוגמא, מצאתי את ההודעה הבאה לעיתונות: "הסקר החברתי 2008: כיצד תופשים הישראלים את מצבם הכלכלי?". בעמוד השלישי של המסמך הזה הופיעה גרף (מה שמכונה גרף פרמידה), אשר מראה עבור 18 מקצועות מהו אחוז הנשאלים אשר מרוצים מההכנסה שלהם, לעומת מהו אחוז הנשאלים אשר מרוצים מעבודתם.
מה שהגרף מראה (ושלא הפליא אותי) היה שרק 40% מהמורים היו מרוצים ממשכורתם (בערך כמו עובדי נקיון), זאת לעומת מקצועות אשר זכו ללמעלה מ- 60% מהנשאלים אשר היו מרוצים ממשכורתם (כגון: שופטים, רופאים, כלכלנים, מנהלים בכירים, מהנדסים, עובדי היי-טק ועוד).
אך מה שכן התפלאתי לראות מהגרף היה אחוז הנשאלים שהיו מרוצים מעבודתם. מסתבר שמורים מרוצים מהעבודה אותם הם מבצעים לא פחות (אם אף לא טיפה יותר, אין רווחי סמך כדי להחליט) מאשר מתכנתים, שופטים, מהלים ועוד.
הנה הגרף להנאתכם (הקישו על התמונה כדי לראותה מוגדלת):
happy teachers
(למי שרוצים לחפור ולמצוא עוד אנקדוטות מעניינות, עליכם רק להכנס לאתר הלמס ולהקיש במנוע החיפוש מימין למעלה את המילה "מורים", מה שמחזיר הרבה תוצאות שנראה מעניין יהיה לדעת מה מסתתר מאחוריהן)

מצאתי את הנתון הזה מעניין כי הוא עזר לי להבין שהדימוי שיש לי של המורה איננו מושלם. אומנם רוב המורים (60% מהם למעשה) לא מרוצים ממשכורתם, אבל הרבה מאד מהם מרוצים מעבודתם (בערך 90% מביניהם). כך שאילו הייתי צריך לייעץ לידיד על סמך הנתונים הללו בלבד (מה שכמובן לא היה קורה במציאות, אבל עדיין) הרי שהייתי אומר לו שאם הוא חושב להיות: מוכר בחנות, נהג, עובד נקיון או עובד מטבח, או מטפל סיעודי – הרי שעדיף לו כנראה שעדיף לו ללכת להוראה (בהנחה שהוא פחות או יותר מסוגל להשתלב כמו שצריך). וזאת משום שבמקצועות שציינתי הסיכויים הם שהוא לא יהיה מרוצה ממשכורתו באותה מידה כמו שמורה לא מרוצה ממשכורתו, אבל יהיה לו סיכוי טוב יותר להיות מסופק מהעבודה שהוא עושה (מה שבטח אפשר לקשר עם איכות חיים גבוהה יותר ותוחלת חיים ארוכה יותר, אבל אין לי נתונים על זה אז זה רק ניחוש).

וסיבה להאמין שהוא לא בהכרח היה הולך להוראה אלא היה הולך לאחד המקצועות האחרים, היא בגלל המותג הכושל של המורה בארצנו.
הערת ביניים: ברור לי שהלוגיקה שאני מציג היא מאד שיטחית ולא ממצה. עם זאת, אני חושב שזה אנקדוטה מעניינת שמציגה את האינטואיציה (הדי שיטחית שלי, אני מודה) על למה מיתוג של "המורה" בארץ יכול להיות משמעותי.

ובשלב זה אפשר לחזור להרצאתו של גדעון.
למול המילים השליליות שעלו במוחי במחשבה על המורה בארץ, הרי שגדעון מביא דוגמאות לאופן שבו מוצגת תדמית המורה בארה"ב. הוא מביא דוגמאות לסרטים מוכרים אשר מעלים על נס את המורה ("סיפורו של ויל הנטינג" הוא הכי עדכני מביניהם). הוא אף מביא קטע מרתק שבו שואלים פוליטיקאים מובילים בארה"ב (אובאמה, קלינטון וכו') מי היה המורה האהוב עליהם בילדותם (תחילת הקטע מקוטע אבל שאריתו צלול ופריך)

גדעון מקדם ומשכנע בהרצאתו (הפשוטה אך נוגעת) שחשוב לקדם את תדמית המורה בארץ. הוא מבהיר שקמפיין פירסומי קצר טווח לא יספיק, ושראוי לתת לנושא זה חשיבה אסטרטגית ארוכת טווח. אחד הרעיונות שהוא מציג הוא להעלות לאוויר סדרת דרמה על "מורים" (כמו שעשו עבור מילואימניקים) – אני בעד.

ישנו סיפור על חברת תעופה (שאינני זוכר את שמה) שהתרסק לה מטוס. במקום להשקיע כסף בשיפור מערך התחזוקה שלה, היא הוציאה סכומי עתק על פירסום ושיווק. האם זה מה שצריך היה לעשות בארץ? במקום לתת למורים יותר כסף, לנסות לשווק את המקצוע יותר טוב וכך להביא אליו יותר אנשים (ובתקווה יותר איכותיים, עם יותר שאיפות ותקווה). מי יודע, אולי.
אולי גם זה היה משפיע על תקציב המורים. אולי אנחנו האזרחים היינו לוחצים על פוליטיקאים לתקצב יותר את מערכת החינוך אילו תדמית המורה הייתה יותר "ראויה" בעינינו לכסף. מי יודע, אולי.

אשמח לקרוא את מחשבותיכם בנושא.

אסיים את הפוסט הזה במענה על השאלה שהוצגה בסרטון – "איזה מורה זכור לי שהשפיע עלי בילדותי".
תשובתי היא ד"ר יוסי באומהקר. האיש המוכשר הזה לימד אותי לבגרות בביולוגיה. השיעורים שלו היו ברמה שונה מזו של כל מורה אחר אצלו למדתי. השיעורים היו מתחילים בזמן, והוא היה מתחיל לרוץ על החומר, להסביר דברים – בקצב שאיתגר אותי יותר מכל שיעור אחר. כל כך הערכתי את שיעוריו, שבעקבותיהם לקחתי באוניברסיטה הפתוחה את הקורס "מבוא לביולוגיה". ואני אף יכול לומר שבבואי לבחור את המסלול שלי לתואר שני, השיעורים שהיו לי איתו השפיעו על בחירתי ללכת למסלול של ביוסטטיסטיקה. אז יוסי, אני מאמין שיום אחד תגיע לפוסט הזה, אז דע לך שאני מעניק לך תודה רבה. אתה בפירוש אחד מהאנשים שעיצבו את חיי.

ואם אתם בטוויטר (או בלוגרים) שרוצים לכתוב על הפוסט הזה, אשמח אם תכתבו משהו קצר על מורה שהשפיע לטובה על חייכם. ועל המשקל של "גם מסע של אלף מייל מתחיל בצעד אחד קטן" הרי שגם מיתוג (מחודש של מורים) אשר יכול להזדקק לאלפי מודעות ומסרים יכול להיות ויתחיל בטוויט אחד קטן.

סלבריטאים קוראים לתושבי תל אביב לצאת מהבית ולהצביע (אני בעד!)

מסר ראוי, ועשוי חמוד…

(אולי גם אתם תעבירו הלאה ל- 5 חברים ?)

רוצים סיבות יותר קונקרטיות למה כדאי להצביע לדב חנין, הנה רשימה מסודרת (באדיבות קלינגר)  : 

להמשיך לקרוא סלבריטאים קוראים לתושבי תל אביב לצאת מהבית ולהצביע (אני בעד!)