קטגוריה: הישר מה"צינור-אתה"

אחייני <הכנס-סופרלטיבים-פה> אוריאל שכטר, היה בין האחראיים (בימוי, כתיבה, הפקה, עריכה וכל מה שעוד אפשר לחשוב) לסרט בשם "ואני הייתי צוחק". כאשר אני הייתי בין השחקנים הראשיים בסרט (הדמות הראשית, יוסף, משוחקת על ידי כשהוא אדם בוגר. ומשוחקת על ידי אחייני <הכניסו-עוד-סופרלטיבים-פה> יונתן)

כמה הערות לפני שתצפו בסרט:

1. הסרט הזה הוא לא סרט הומוריסטי או כייפי, בניגוד לסרטים כמו (לדוגמא) היחידה לחקירות החומוס (בכיכובו של, בין השאר אחי האהוב שוקי).
2. הסרט זכה בפרס השופטים בתחרות היצירה הצעירה של החינוך הממלכתי-דתי לשנת תשע"ב (2012).
3. הסרט עוסק בכאב, התעללות של נערים בחלשים מהם, ועם ההשלמה שלנו כאנשים בוגרים עם שדי העבר שלנו. אלה לא נושאים מבדרים במיוחד, אבל כפי שאישתי הסבירה לי פעם – אומנות איננה קיימת בשביל לבדר (ולמרות שהיא יכולה לשמש לשם כך, הרי שזה לא המקרה).
4. הערך הבידורי של הסרט הוא שתזכו לראות אותי (אתאיסט שכמותי) מעמיד פנים שאני דתי…

טקסט הטיזר לסרט הוא הבא:
"יוסף עומד להתחתן הלילה עם יעל. אבל לפני כן, הוא חוזר לביה"ס היסודי בו למד, כדי להפגש עם מה שעבר שם; אולי להפגש גם עם עצמו."

צפייה נעימה (ואם לא נעימה, אז לפחות "נוגעת בלב"). תגובותיכם תמיד (המממ, לרוב) נקראות בהנאה:

הוידיאו הויראלי של אריק ויטאקר (שאני מתפתה לכנות אותו ההאקר הלבן) כבר זכה ללמעלה מ- 2 מליון צפיות. בוידיאו שלו, הוא המנצח על מקהלה, מקהלה של 185 קולות מ- 12 ארצות, כולם שרים יצירה שהוא הלחין ושיחרר לציבור. הנה 6 הדקות המדוברות:

על הוידיאו הזה שמעתי דרך הרצאת הטד (שכבר נשלחה אלי דרך כמה חברים שונים) שבו אריק מספר על היצירה של הוידיאו הזה, על איך שהכל התחיל מילדה אחת ששלחה לו קטע של עצמה שרה, ואיך שזה הפיח בו את התשוקה לשלב את קולותיהם של אנשים רבים, שונים, מרחבי העולם, דרך האינטרנט.

הקטעים המוזיקאליים הללו הם יפהיפיים, אך זו לא הסיבה שאני כותב עליהם היום. הסיבה היא כי הוידיאו הזה הוא המחשה של סוג של שיתוף פעולה, בתחום המוזיקה, שלא ניתן היה לעשות לפני כן (תחת תקציב סביר). תופעה שנדמה לי ראוי לכנות אותה "מוזיקה בקוד פתוח". הסיבה שאני חושב שהשם הזה הוא מתאים נובע מהצורה של התופעה – הרבה אנשים, כל אחד תורם במקצת את חלקו, למען יצירה של פרוייקט אחד גדול. כל זמר תורם את קולו (הקוד שלו), וביחד הם נרקמים לכדי פרוייקט שגדול מכל אחד בפני עצמו. כמו ויקיפדיה, לינוקס וכן הלאה.

ידוע זה מכבר שעולם המוזיקה הושפע רבות מכניסתו של האינטרנט. ההשפעה הכנראה ידועה ביותר היא שיתוף הקבצים אשר מטילות אימה על מוזיקאים (טוב נו, בעיקר את חברות הפקת המוזיקה) מהשאלה כיצד הם יתפרנסו כעת, כשאנשים לא צריכים יותר לקנות את חתיכת הפלסטיק שהם יוצרים כדי לשמוע מוזיקה. השפעות אחרות היו הכניסה של אינספור "אמני כורסא" שפתאום יכלו לשתף את אומנותם ולהיהפך למפורסמים בין לילה, פשוט כי הם נגעו במסה קריטית של אנשים שלחצו "שתף" (באופן דומה להשפעה של בלוגרים על עולם העיתונות, כנראה).

והנה מגיע אריק ויטאקר עם בשורה חדשה, עם הדוגמא המאלפת של הדרך שבה האינטרנט יכול לאפשר לעשות משהו שמעולם לא שמענו עליו לפני כן.
אגב, בהיבט השיווקי של הפרוייקט הזה, יש אלמנט פנטסטי והוא שכל אחד מהמשתתפים בסרטון הזה יקפיד לשתף אותו עם כל חבריו (משהו שלא בהכרח קורה עם מתכנתים או אנשים שכותבים ערכים בויקיפדיה). זוהי כנראה הדרך הכי מוצלחת שנתקלתי בה כדי ליצור סרטון ויראלי – ליצור סרטון שמספר גדול (אשר מגיע מאוכלוסיות מאד נבדלות) לקחו בו חלק, והם בעלי אינטרס אישי בהפצתו.

הפרוייקט הזה, בעיני, הוא רעיון שראוי לשתף אותו הלאה…

לכבוד פסטיבל הקומיקס והאנימציה (הנה האנימציות של הזוכים), נירמו (ראשי תיבת של ניר מולד, לאחר שמסירים את ה"לד"), שיסה שיחרר (איך אומרים unleashed בעברית?) לאוויר העולם בעולם את "גוגי ומגוגי: הנדסה גנטית". הסרטון מציע 10 דקות של דיאלוג בין שני מתבגרים המתדיינים על הנדסה גנטית ועל שלל המשמעויות המיותרות (ואולי לא כל כך) שנגזרות ממנה: כגון "מיליון בין-לאדנים משוכפלים", "קצירת איברים מנשר גמדי", ועוד.

אם משום מה אתם גם רוצים לקרוא את מה שנירמו כותב, יש לו בלוג, שבו אפשר להתעדכן על דברים נהדרים כמו מתי יהיה מופע הסטנדאפ הבא שלו (או האם ההופעה המתוכננת במקרה התבטלה)

להמשיך לקרוא כיצד להסביר הנדסה גנטית לילדים (טוב נו, מתבגרים…)

דרק סיברס לוקח סרטון המדגים יצירה של "תנועה" (קבוצת אנשים הרוקדים, לאחר שאיש אחד רקד כמו פסיכי), ומציע תובנות משלו לתופעה:

הלקחים הגדולים של ההרצאה הם:

1. כשאתם מתחילים תנועה, התיחסו אל העוקבים הראשונים שלכם כאל שווים. התנועה היא מה שחשוב, לא המנהיג.
2. מי שהופך את התנועה לתופעה הם העוקבים הראשונים, לא המנהיג. אם אתם רואים מישהו עושה משהו פסיכי אבל מבריק, תתחילו לעקוב אחריו – זה מה שיוביל לשינוי.

עד כמה המסקנות האלה נותרות באירגון תנועות חברתיות שהן מעבר ל "בואו נרקוד"? אינני יודע… מה דעתך?